במאה ה-18, פולין הייתה מוצפת באנרכיה מרחיקת לכת. חבר העמים הפולני-ליטאי (כפי שנקרא לאחר האיחוד הפולני-ליטאי בלובלין של 1569) צלל לתוך כאוס מדיני וכלכלי הולך וגובר, ויחסי הפנים בו הופרעו לעתים קרובות יותר ויותר על ידי המדינות השכנות: רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. מדינות אלה השחיתו לעתים קרובות את נציגי האצולה והאריסטוקרטיה הפולנית כדי למנוע רפורמות כלשהן.
בשנת 1772, כתוצאה מהחלוקה הראשונה, גזלו רוסיה, פרוסיה ואוסטריה מפולין חלק משטחיה. הכיבוש החלקי גרם לחלק גדול מהחברה להיות מודע לצורך בביצוע רפורמה יסודית במדינה. תומכי השינויים התאספו סביב סטניסלב מלכובסקי, איגנסי פוטוצקי והוגו קולטאי וכן המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי. ההישג הגדול ביותר של התנועה הרפורמית היה הפרלמנט הגדול, הידוע גם בשם פרלמנט ארבע השנים, שכונס בין 1788 ל-1792 ובאימוץ החוקה ב-3 במאי 1791. בכך הפכה פולין למדינה השנייה בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית), והראשונה באירופה שיש לה חוקה. היא הנהיגה את חלוקת הכוח המשולשת, המלוכה התורשתית, ביטלה את החלוקה הפנימית לפולין וליטא, השוותה חלקית את זכויות התושבים והאצולה, ביטלה את הליברום וטו (האפשרות לעצור את דיוני הפרלמנט) ולקחה את האיכרים תחת הגנת המדינה.
הרפורמות שהוצגו נתקלו בהתנגדות של כמה אריסטוקרטים, שמצאו במהירות תמיכה ברוסיה שנשלטה על ידי קתרין השנייה. זה הוביל לחתימה על חוק קונפדרציית טרגוביצה, שהוכן ונערך על ידי רוסיה. החותמים על הקונפדרציה פנו לקתרין השנייה בבקשה להתערבות צבאית בפולין על מנת להגן על הסדר החוקי הישן. הצבא הרוסי נכנס לגבולות פולין. עם זאת, הצבא הפולני בפיקודו של הנסיך יוזף פוניאטובסקי והגנרל תדיאוש קושצ'יושקו התנגד לפולשים, אך עקב יתרון הכוחות הרוסיים נאלץ לסגת. המלחמה להגנת החוקה של ה-3 במאי הסתיימה עם הצטרפותו של המלך סטניסלב אוגוסט פוניאטובסקי לתומכי הקונפדרציה. עצם המושג של קונפדרציית טרגוביצה הפך למילה נרדפת של בגידה לאומית עבור הפולנים. עד מהרה, ב-1793, בוצעה החלוקה השנייה של פולין על ידי רוסיה ופרוסיה.