ב-18 במרץ 1596, על פי החלטתו של זיגיסמונד השלישי ואסה, הפכה ורשה למרכז המנהלי החדש של פולין, והחליפה את קרקוב. השינוי ההיסטורי הזה, למרות שלא אושר רשמית בחוק, חנך פרק חדש בהיסטוריה של האומה, והפך את ורשה ללב הפוליטי והתרבותי של המדינה.

התפתחותה של ורשה הואצה לאחר שילובה של מזוביה בממלכה הפולנית ב-1529, מה שהגדיל משמעותית את חשיבותה של העיר. המסחר הפורח לאורך הוויסלה משך לעיר אצילים עשירים, סוחרים ובעלי מלאכה, דבר שבתורו האיץ את תהליכי העיור. במאה ה-16 זכתה העיר לחשיבות באמצעות בניית מבנים כמו הברביקן, עדות לפארה לשעבר של ורשה (המוערצת כיום כשחזור).

יוקרתה של ורשה הושפעה גם ממגוריו ופעילותו של מלך פולין זיגיסמונד השני אוגוסטוס, שתרם לשגשוגה התרבותי והפוליטי. הסתיים ב-1 ביולי 1569, איחוד לובלין איחד שתי מדינות – ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא – באיחוד אמיתי. זה הציב את ורשה באמצע הדרך מקרקוב לווילנה. בנוסף, הבחירה בוורשה כמקום מושבו של הפרלמנט הכללי חיזקה את מעמדה במבני המדינה. העיר משכה אליה אישים בולטים של אותה תקופה, והפכה לזירה לפיתוח התרבות והמדע הפולניים.

מיקומה הגיאוגרפי של ורשה, המספק חיבורים מהירים יותר לאזורי מפתח של חבר העמים הפולני-ליטאי (פולין וליטא המאוחדות) והמדינות השכנות, והשריפה הקטסטרופלית בטירת ואוול בקרקוב ב-1595, האיצו את ההחלטה להעביר את הבירה. זיגיסמונד השלישי ואסה ואנשיו הכריזו על השלמת ההתאמה של הטירה המלכותית בוורשה.

למרות היעדר ההכרה הרשמית בוורשה כבירת פולין עד לרפובליקה העממית של פולין, העיר השתלטה בהדרגה על חשבון קרקוב כמרכזה הפוליטי והדיפלומטי של המדינה. ורשה פרחה, והפכה למקום בו עוצבו הפוליטיקה והתרבות של חבר העמים הפולני-ליטאי, והתפתחותה בעידן הבארוק הדגישה את מעמדו של מטרופולין זה בעל חשיבות אירופית.

שינוי הבירה לוורשה לא רק העביר את המרכז הפוליטי של פולין, אלא גם תרם לפיתוח הדינמי של העיר. נוכחות החצר המלכותית והחסות האמנותית הפכו את ורשה למרכז של חיים פוליטיים, תרבותיים ומדעיים.