הקדמה – המדיניות הגרמנית בחודשי הכיבוש הראשונים
לאחר כניסת הצבא הגרמני ללודז', הם החלו להטריד את היהודים מיד. הם העבידו אותם בעבודות משפילות או חסרות משמעות. הקטלוג שלהם היה ארוך: חפירת תעלות נ"מ בידיים חשופות, גירוד רצפות במסמרים, שטיפת חלונות, רצפות או שירותים עם תחתונים משלהם, ניקוי שטיחים עם מברשת שיניים בלי לכופף רגליים, ניקוי שירותים בידיים חשופות, הכאה עם מקלות של מגבים על גבו של אדם אחר, העמדת אנשים בשתי שורות ואילוצים להכות או לירוק על האדם שלפניהם, אילוצם "לרקוד" או לשיר שירים בהם הודגשה אשמתם לכאורה של היהודים. בנוסף, הגרמנים שרפו בתי כנסת, מה שהקדים את הפקודה להקמת "רובע יהודי" בלודז'.
"גרמניזציה" של העיר
לאליטות יהודיות נודע על הקמת הגטו ימים ספורים לפני שהגרמנים חתמו על המסמך בעניין זה. הפקודה מ-8 בפברואר 1940 הוכנה על ידי ראש המשטרה יוהנס שפר. הוא קבע כי יהודי לודז' יעברו למחוזות המשטרה ה-5 וה-6 בחלק הצפוני של העיר כולל העיר העתיקה והמחוז העני ביותר באלוטי. ההחלטה החדשה של המשטרה הגרמנית נמסרה לקהילה היהודית על ידי העיתון "לודשר זייטונג". ההחלטה גרמה למעבר של תושבים רבים מאוד. עד 29 בפברואר נאלצו לנטוש את אזור הגטו התחום הן גרמנים והן פולנים.
הקמת הגטו הייתה מלווה בהחלטות שהתקבלו במחוז לודז' לשעבר תחת הסלוגן "גרמניזציה" של אזור זה. כדי להשפיל יהודים, החל מה-14 בנובמבר, הם היו חייבים לענוד סימנים מיוחדים. במחוז קאליש, פרידריך אובלהור הכריח כל יהודי, ללא קשר לגילו, לענוד סרט זרוע "צהוב-יהודי". אי עמידה בתקנה הובילה לעונש מוות. אחד העדים היהודים התייחס לפקודות הגרמניות החדשות: "קשה להתרגל לסטיגמטיזציה הזו (…). היינו חייבים לקבל את הסימן החיצוני של הנחיתות הלאומית, סימן הפרייה. (…) אנו חוזרים לימי הביניים".
העקורים לגטו לודז' הורשו לקחת עמם רק מזוודה אחת עם בגדים ותחתונים, וכן מזכרות משפחתיות. אסור היה לשכור כלי רכב על גלגלים כדי לנוע – כולם היו צריכים ללכת ברגל לגטו. נעשתה החרגה עבור החולים המרותקים למיטה.
אופן היציאה מהדירה הוגדר בתקנות נפרדות. היה צריך לנעול אותה ולמסור את המפתחות לנציג ועד הבית. כדי להימנע מהתקהלויות, הגרמנים הורו תחילה על 300 יישובים מחדש ביום, ולאחר מכן הגבילו אותם ל-150. אחד מהיהודים שנעקרו נזכר כיצד משפחתו עזבה את הדירה: "ביום שישי, 16 בפברואר 1940, בשעה 13:00, שני גרמנים במדים ואזרח הופיעו. בלי הרבה מהומה, הם הורו לכולם לעזוב את הדירה תוך עשר דקות".
למרות שאסור היה לקחת ריהוט לבית, בפועל יהודים רבים החליטו להעביר את חפציהם. זה דרש מאמץ רב. לפי דיווחי עדים, זה היה מראה מפחיד: "ילדים צעירים יותר גררו מזחלות עמוסות מדי, וילדים גדולים יותר עזרו לשאת או נשאו בעצמם רהיטים בודדים או חלקיהם. הבעל נשא חלק אחד של המיטה, האישה נשאה את השני. החייט נשא את מכונת התפירה, ובעלי מלאכה יהודים אחרים לקחו את כלי העבודה שלהם, למרות שאסור היה לקחת עמם ציוד”.
"יום חמישי העקוב מדם"
במהלך היישוב מחדש ארגנו הגרמנים פעולות טרור שמטרתן להאיץ את ריכוז היהודים בגטו. הפעולה הגדולה ביותר בוצעה ב-6 במרץ וביום שלמחרת. הצבא הגרמני והמשטרה זרקו את המשפחות היהודיות שנותרו מהדירות ברחוב פיוטרקובסקה. הם גורשו לרחובות, וכל אלה שהתנגדו או לא היו מסוגלים לעזוב את בתיהם עונו ונרצחו במקום. אחד העדים נזכר: "הניצולים נשדדו מהכל מבלי להשאיר להם אפילו עשרה מארקים – מה שהיה נפוץ עד כה בתפיסות ובפינויים. מספר ילדים נרצחו באותו לילה. הגופות הירויות היו מוטלות בשלוליות דם בחלל חדרים ובחצר".
"יום חמישי העקוב מדם" נטל חיים רבים, אם כי ההיסטוריונים חלוקים כיום בדעתם לגבי הנתונים המדויקים. נאמר שכ-200 או אפילו 1500 יהודים שנרצחו.
תחילת הסוף של יהודי לודז'
אירועים אלו גרמו לזרימה של יהודים לגטו אך לא הצליחו לספק מקום לכולם. לכן שטחו הוגדל ובמקביל גודר בתיל. לאורך הגבולות הגרמנים הציבו לוחות המודיעים על איסור הכניסה למחוז המיועד ליהודים.
ב-30 באפריל 1940 ראש העיר, פרנץ שיפר, שלח מכתב לחיים רומקובסקי, "יו"ר מועצת הזקנים היהודית", והפך אותו אחראי על השגחת קיום איסור יציאת יהודים מהגטו וסידור החיים הפנימיים ברובע הסגור. למעשה, משמעות הדבר הייתה סגירת הגטו. מכאן ואילך, איש לא יכול היה לחצות את גבולותיו ללא אישור. נשיא המשטרה שפר גם הנחה בהוראה מיוחדת מ-10 במאי 1940 לירות ביהודים שינסו לעזוב את הגטו.
גטו לודז' פעל עד 1944, אז נשלחו היהודים תחילה למחנה המוות בקולמהוף (Chełmno on Ner), ולאחר מכן לאושוויץ-בירקנאו. עד אז מתו בגטו לודז' כ-44 אלף איש, בעיקר ממחלות ורעב.