במהלך המאבק המזוין שנמשך חודשיים (63 ימים בדיוק) בוורשה הסתכמו האבדות בצד הפולני בכ-16,000 הרוגים ונעדרים, 20,000 פצועים ו-15,000 שבויים. בנוסף, כתוצאה מהפגזות ארטילריה גרמניות, התקפות אוויריות, מעשי טבח מתוכננים שאורגנו על ידי הגרמנים ותנאי המורדים הקשים, מתו 150,000 עד 180,000 אזרחים תושבי הבירה. המבנים בגדה השמאלית של ורשה נהרסו באופן בלתי הפיך, כולל אנדרטאות וחפצים רבים בעלי ערך חומרי, תרבותי ורוחני רב.
מרד ורשה החל ב-1 באוגוסט בשעה 17:00, המכונה שעת ה-"W". ההחלטה לפתוח במרד התקבלה על ידי רמטכ"ל צבא הבית תדיאוש קומורובסקי "בור", בהסכמה עם דמויות פוליטיות. פעולה צבאית זו כוונה נגד הכובש הגרמני, ופוליטית נגד ברית המועצות והקומוניסטים הפולנים הכפופים לאותה מעצמה, במטרה למנוע את הסובייטיזציה של פולין ובמקביל לחזק את מעמדה של ממשלת פולין הגולה במשא ומתן עם בעלות הברית על צורת הגבולות העתידיים של אירופה.
ביום פרוץ מרד ורשה מנו מחוז ורשה של צבא הבית והקדיב (שלוחת המפקדה הראשית) למעלה מ-40,000 חיילים, ויחד עם הכוחות הסדירים של צבא הבית – לא פחות מ-58,000. עם זאת, בין 25,000 ל-37,000 איש הצטרפו למאבק המזוין נגד הכובש הגרמני. עקב הקונספירציה, לא כולם הצליחו להגיע בזמן לנקודות הכינוס ולשלוף נשק ממחבואים וממחסנים. במהלך עבודת המחקר שלאחר המלחמה נאסף מידע על 48,183 אנשים שזוהו כחיילי המרד. עם זאת, לא כולם לחמו בו זמנית. את המרד הוביל מפקד מחוז צבא הבית של העיר ורשה, קולונל אנטוני כרושציאל "מונטר". הוא הוביל אותו עד הסוף, כלומר עד ה-2 באוקטובר 1944, אז התרחשה הכניעה.
בנוסף לגברים, השתתפו במרד גם נשים, שהיוו 14% מהכוח הלוחם. במאבק השתתפו גם ילדים. המתקומם הצעיר ביותר היה יז'י שולץ הידוע כ"טיגריס", שהיה בן 10 (השתתפותם של ילדים וצעירים במרד מונצחת באנדרטה למורד הקטן שנחשפה ב-1983). רוב המורדים היו חיילי צבא הבית. חברי גופים חמושים אחרים לעצמאות ולוחמים יהודים הצטרפו ללחימה גם הם.
במהלך המרד, נשים שימשו גם כרופאות, פראמדיקיות ואחיות (בשירות הסניטרי – הן היוו כ-70-80% מכוח האדם), קצינות קישור ומדריכות בביוב. סיורי הכורים של הנשים השתתפו בינתיים בפעולות לחימה, בעוד יחידת הנשים להסחת דעת וחבלה, בין היתר, הכינה איתותים לאנשי חיל האוויר של בעלות הברית וקיבלה חבילות מוצנחות. ב-12 באוגוסט 1944, הוציא קולונל אנטוני כרושציאל "מונטר" צו המכיר בנשים שנשבעו בתקופת הקונספירציה ונספרו כחיילות של צבא הבית.
לחיילי צבא הבית לא היו מדים; הם נלחמו בלבוש אזרחי. הם ענדו סרטי זרוע לבנים ואדומים על כתפיהם ולפעמים ענדו נשרים פולנים על כובעיהם. מאבקם של המורדים אותגר על ידי מחסור, בעיקר בנשק ובתחמושת. ב-1 באוגוסט 1944 עמדו לרשות החיילים רק 2,500 אקדחים, 1,475 רובים, 420 תת מקלעים, 94 מקלעי יד ו-20 מקלעים כבדים. היו גם כלי נשק שיוצרו על ידי ה-AK בעצמם, כולל בקבוקי תבערה, רובי 'ברקים' ורימונים. כל זה במספר אפשר לחמש רק אלפים בודדים ולא למעלה מ-20,000 איש. כלי נשק ותחמושת הושגו מהאויב או התקבלו דרך הצנחות בעלות הברית. לעומת זאת, תחת הפצצות של הלופטוואפה והוורמאכט, למורדים היה רק סיכוי קטן לנצח.
הגרמנים היו אכזריים ביותר לתושבי ורשה ולמורדים. היטלר והימלר רצו להרוס את ורשה עד היסוד והורו לרצוח כל תושב. משימה זו הופקדה על SS-Obergrupführer וגנרל המשטרה אריך פון דם באך-זלבסקי.
בימים הראשונים של אוגוסט, בהתאם להנחיות של הימלר, כולם נרצחו ללא הבדל מין או גיל (טבח וולה). ואז, ב-5 באוגוסט 1944, אסר מפקד הכוחות הגרמניים על רצח נשים וילדים, וב-12 באוגוסט על רצח אזרחים גברים. לבסוף התקבלה ההחלטה להרוג רק מורדים. עם זאת, לא תמיד צייתו לכך. הוצאות להורג של אזרחים התרחשו כמעט לאורך כל הלחימה. גם הפצועים ששהו בבתי החולים של המורדים נהרגו.
באוגוסט 1944 התייחסה העיתונות הסובייטית למרד כאל "פעולה של חוגים פולניים פשיסטיים תגובתיים". בהתאם להוראת סטלין מה-5 באוגוסט 1944, נעצרה המתקפה של הצבא האדום לעבר ורשה. סטלין אישר רק מבצע מקומי של הארמייה הראשונה של הצבא הפולני לחציית הוויסלה ולבסס קשר עם המורדים. נחיתת חיילים מעטים יחסית, שבוצעה במחצית השנייה של ספטמבר 1944, נעשתה ללא תמיכה ארטילרית מספקת והסתיימה בכישלון. במהלך המבצע נהרגו בין 2,500 ל-3,500 חיילים.
כפי שכתב ה'בלדר מוורשה' האגדי – יאן נובק-יז'יורנסקי – לאחר המלחמה, "המאבק לא היה לשווא, ומרד ורשה פירושו שהמדינה הפולנית, למרות שהייתה משועבדת ווסאלית, שמרה על הייחודיות שלה, ושרדה את סטלין, שבכוונותיו כנראה רצה להפוך אותה לחלק מברית המועצות".