בלילה שבין 29 ל-30 בנובמבר 1830, פרץ מרד בממלכת פולין התלויה באימפריה הרוסית. זה נגרם מהפרות רוסיות של חוקת 1815, דיכוי ודיכוי פוליטי. במרד השתתפו נציגי האוכלוסייה היהודית.
במהלך הימים הראשונים לאחר פרוץ המרד גברו מעשי הביזה במחוז היהודי בוורשה, והחלו להתפשט גם שמועות על פוגרום מתקרב. עם זאת, המועצה המנהלית (הרשות המבצעת של ממלכת פולין) הביאה את המצב לשליטה במהרה, כך שכמה מבני הפזורה היהודית הצטרפו למרד, מפני שראו בו הזדמנות לשחרר את המיעוט היהודי. קבוצה זו ניסתה לאפשר ליהודים להשתתף בלחימה.
ב-11 בדצמבר 1830 ניתן צו על ידי דיקטטור המרד, הגנרל יוזף חלופיצקי, שסלד מהיהודים, שאוסר עליהם לשרת במשמר הלאומי ובכוחות הפולניים. במקביל, התקבלו בחיוב הבקשות להקמת יחידות ישראליות נפרדות שהוגשו לרודן על ידי סטניסלב הרניש ויוזף ברקוביץ', צאצא של מפקד יהודי ידוע שלחם במהלך מרד קושצ'יושקו. עם זאת, היהודים, שהיו פתוחים למגע עם החברה הפולנית, רצו בראש ובראשונה לשרת בצבא במסגרות משותפות, ולכן חתרו לבטל את ההוראות המפלות נגדם.
כתוצאה מבקשה שעליה חתום, למשל, ידידו של ג'. חלופיצקי, הרופא הידוע יוזף וולף, הורשו לבסוף יהודים להצטרף למשמר הלאומי. היו 409 מהם במסגרת הזו, אבל הם היו צריכים לעמוד בתנאים מחמירים (כולל החזקה בנכסים של לפחות 60,000 זלוטי). יהודים גם שירתו ביחידה שרק הוקמה, משמר העיר היהודי, שתמך בשומרי הערים ברחבי המדינה, בהרכבי עזר, בשירות סניטרי ותמך במרד מבחינה כלכלית (הבנקאי מוורשה אלכסנדר ורטהיים היה נדיב במיוחד). אולם ניסיונות להקים גדוד מתנדבים יהודי נכשלו.