ב-30 ביולי 1941 בלונדון חתמו פולין וברית המועצות על הסכם, עם נספח של הסכם צבאי מ-14 באוגוסט של אותה שנה, שהביא להקמת הכוחות המזוינים הפולניים בברית המועצות. הצבא לא היה אמור לעלות על 30,000 חיילים בשתי דיוויזיות.

עבור אלפי אזרחים פולנים הפזורים על פני שטחה העצום של ברית המועצות, המשמעות הייתה אפשרות לא קלה להבנה, אך ממשית, לעזוב את בתי הכלא והגולאגים בהם נכלאו כתוצאה מהגירוש הסובייטי ההמוני בתקופה שבין המלחמות ולאחר פלישת הסובייטים לפולין ב-1939. הם הגיעו לנקודות הגיוס, גמעו מאות קילומטרים, לרוב ברגל כולל גברים וכן נשים וילדים, בתקווה לעזור לצבא הפולני המתגבש. מפקדו היה גנרל ולדיסלב אנדרס (1892-1970), ששוחרר על ידי הסובייטים מהכלא אליו נשלח לאחר המערכה בספטמבר 1939. הוא זכה במהירות לאמונם של פקודיו ושל האוכלוסייה האזרחית הפולנית.

לצבא לא סופקו באופן הולם ציוד, בגדים, מקום לינה, מזון או תרופות. הצד הסובייטי התעקש לשלוח כוחות לחלוטין לא מוכנים לחזית; בסופו של דבר, נאסר על גיוס נוסף של חיילים. במצב זה החל אנדרס לדחוף לפינוי הפולנים לאיראן. ההחלטות על כך היו קשות ביותר. כל יום של עיכוב, מצד אחד, הגדיל את סיכוייהם של מי שטרם הצליחו להגיע לנקודות הגיוס המשתנות; מצד שני, זה החמיר את הסיכון שהצבא לא ישוחרר מברית המועצות.

בסופו של דבר, כ-80,000 חיילים וכ-40,000 אזרחים חולצו מברית המועצות בין אביב לסתיו 1942. החיילים עצמם החליטו לחלוק מנות עם האוכלוסייה האזרחית. ברגע שהצבא היה במזרח התיכון, אנדרס קיבל את ההחלטה החריגה לחלוטין (שהתבטאה בפקודה חשאית לז'נדרמריה) שלא להעמיד את העריקים לדין. זה היה רלוונטי ליהודים (כ-2,500 בסה"כ) שברחו לפלשתינה. ביניהם היה לימים ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין. בנוסף, כתוצאה ממאמצים של ארגונים יהודיים, עזבו כ-1,200 עד 1,600 אזרחים יהודים, בעיקר ילדים, לשטחה של מדינת ישראל העתידית.