פרוץ מלחמת העולם השנייה הוביל להרס של עיירות רבות, שהופצצו בכבדות על ידי חיל האוויר הגרמני. זה היה גם גורלה של שדלצה, עיירה שנמצאת כ-80 ק"מ מוורשה. עד שנת 1939 כיהן במקום כרב יחיאל יהושע רבינוביץ'. כשהגרמנים החלו לרדוף את האוכלוסייה היהודית בתחילת ספטמבר, חמק הרב ממצוד גרמני. מאותו רגע החל מאבק ההישרדות שלו. הוא ומשפחתו חיפשו ישועה בצד הסובייטי, אך שם הוא התמודד עם דיכויים חדשים.
ברפובליקה הפולנית השנייה היה יחיאל יהושע רבינוביץ' (1900-1981) בין הצדיקים הפולנים המובילים, כולל קשרים הדוקים עם האדמו"ר גרר, הצדיק מגורה קלוואריה. כחסיד וכצדיק הוא ייצג מסורת שמקורה בביאלה רווסקה שליד לודז', שמקורה בפשיסוצ'ה – עיירה קטנה אך חשובה ביותר לעולם החסידי של אזורי המרכז, 40 ק"מ דרומית-מערבית לרדום. שם הקים את חצרו הצדיק יעקב יצחק בן אשר רבינוביץ' המכונה היהודי הקדוש. הוא הגיבור של ספר מאת מרטין בובר שכותרתו "גוג ומגוג". היצירה מספרת את סיפור היריבות בין שתי אסכולות חסידיות – מפשיסוצ'ה ומלובלין.
יחיאל הפך לצדיק בגיל 23, לאחר שהצטרף בעבר למשפחת ברהולץ' מוולודווה. קשרי משפחה גרמו לו להתיישב שם לזמן מה, והקים את בית הדין שלו בוולדווה. לאחר מכן, הוא החל להחזיק במשרד רבנות בשדלצה, מבלי לאבד את הקשר עם קהילת ולודווה.
בשנת 1939, במהלך התקפות אוויריות של גרמניה על שדלצה, איבדה משפחת רבינוביץ' את כל רכושה. כפי שכתבה הבת בזיכרונותיה, "כל הבית שלנו, יחד עם רכושנו, הספרים, העתיקות והירושה המשפחתית, שהועברו מדור לדור, נשרף". המצב הפך דרמטי עוד יותר כאשר, בימים הראשונים לאחר כיבוש שדלצה, החלו חיילי הוורמאכט לרדוף יהודים. אחת מצורות הדיכוי נגדם הייתה אילוץ קשישים לעבודה מתישה. אז כאשר התקבלה הפקודה הגרמנית לכל בני הלאום היהודי להתייצב במקום מסוים על מנת להוביל למקום עבודה ייעודי, רבינוביץ', שניצל את הבלבול, נמלט מנקודת הגירוש על ידי כך שהסתתר בשער של אחד מבתי שדלצה. מאותו רגע החל שלב חדש בחייו. הוא נאלץ להסתיר את זהותו האמיתית, מהלך ברחובות בדמות אופה, וכן לא גירשו אותו הגרמנים לעבודות כפייה בסתיו 1939.
ההלם הבא של תושבי העיירה היה כניסת החיילים הסובייטים לשדלצה, בסוף ספטמבר 1939. כמעט מיד הודיעו לתושבי שדלצה כי לא ישהו באזור זמן רב, וכל מי שרוצה לנסוע איתם למזרח מוזמן. לתעלול תעמולה זה של הסובייטים הייתה השפעה על חלק גדול מהאוכלוסייה, שמאסה ב"חוק" הגרמני – פולנים ויהודים כאחד, שנסוגו מהעיר עם הסובייטים, לכיוון ארצות הגבול המזרחיות. משפחת רבינוביץ' הייתה בין האנשים האלה. הם הלכו למכר של הרבי המתגורר בברנוביץ'. הם שהו שם 8 חודשים. במהלך תקופה זו ניסה הרב משדלצה להשיג ללא הצלחה דרכון סובייטי, אשר נמנע ממנו כאדם שסווג כ"מרכיב בלתי רצוי". לאור הנסיבות הללו, הוא החל לנסות לנסוע לקובנה בליטא, בתקווה שמשם יוכל להגיע לפלסטין.
חייו השלווים יחסית בארצות הגבול המזרחיות נקטעו על ידי גינוי, שבעקבותיו הופיע ה-NKVD בביתו של הרב ברנוביץ' באביב 1940. במסווה של חיפוש נשק, הפקידים הסובייטים הורו לכל בני הבית לארוז תוך 10 דקות. משמעות הדבר הייתה גירוש עמוק לתוך סיביר. בני הזוג רבינוביץ' הובלו לתחנת הרכבת והועמסו על קרונות משא. לאחר המתנה של 20 שעות יצאה הרכבת לכיוון מינסק, ולאחר מכן מוסקבה, לכיוון סברדלובסק (כיום יקטרינבורג).
הנסיעה ברכבת הסתיימה בטבדה, עיירה על נהר באותו שם. לאחר שקבוצת המגורשים הגיעה לגדות הנהר, המשיכה המסע על דוברות. לאחר טיול של יומיים הורדו המגורשים ליער עתיק במחוז טברסק (מחוז סברדלובסק). כבר היו שם כמה כפרים עם צריפים. בני הזוג רבינוביץ הגיעו בסופו של דבר לכפר שנקרא צ'ש/צ'שה והחלו שם בעבודות כפייה, שכללו כריתת היער ועיבוד עצים, ואריגת סלים.
הבעיה העיקרית של הרב רבינוביץ' ומשפחתו, מלבד האקלים הקשה והעבודה הקשה, התבררה כזיקתם למסורות היהודיות, כולל יום השבת הקדוש. מסיבה זו נערכו ביום זה חקירות ביוזמת המפקדים וראשי הכפר. מטרתם הייתה להביא לשבר של יהודים דתיים ולהרתיע אותם מלשמור מסורות יהודיות. הרב הואשם בחבלה ושכנוע אנשים להימנע מעבודה. מסיבה זו הוא אף הגיע למעצר, למרות שהעונשים מעולם לא הוכחו כחמורים. גם המגורשים לא סבלו מרעב, כפי שכתבה בתו של הרב בזכרונותיה, כשהיא הבינה שהמקום שאליו נשלחו ואביה הוא מהטובים. המצב התברר כרע לאחר פרוץ המלחמה הגרמנית-סובייטית ב-1941.
בסוף אוגוסט 1941 נודע למגורשים על החנינה. אז הם יצאו למסע לכיוון הבית שלהם – לא לפולין, אלא לפלסטין.