בתקופת בין המלחמות הוציאה הקהילה הציונית שתי סדרות של פרסומים המיועדים לילדים – "אביב" ו"הספרייה הפלסטינית". הראשונה פורסמה בשנים 1930-1935. שתיהן היו דוגמאות מעניינות להפצת תעמולה ציונית בקרב ילדים יהודים דוברי פולנית.

"אביב" הודפס על ידי חוגים ציוניים של לבוב (לביב של היום) הקשורים ליומון "רגע" (צ'ווילה). בטי פוירמן, מורה וספרנית בגימנסיות הנשיות בלבוב והמזכ"לית של ויצ"ו (ההסתדרות הציונית הבינלאומית לנשים) בלבוב כתבה על הסיבות ליוזמה זו: "למרבה הצער, למרות שנים רבות של מאמצים של חלוצים עבריים, עדיין לא הצלחנו ליצור קבוצות מקומיות של קוראים צעירים שמבינים ומתעניינים בספרים העבריים. עבור כל ילדינו, בורות בשפה העברית לא מאפשרת להכיר ממקור ראשון את עבר אומתנו".

יוזמות הסדרה היו פעילים של אגודת הנשים היהודיות, ארגון שהוקם בשנת 1908. זו הייתה, כפי שמדגישה מריה אנטוסיק-פיאלה, אחת מחברות הנשים הדינמיות ביותר בגליציה.

הנשים, שקדמו את הרעיון שלהן, פרסמו הודעות על תחרויות כתיבת סיפור קצר, סיפור היסטורי על פלסטין ב"גלוס קוביאט", המוסף של "צ'ווילה".

המחברות הראשונות היו ד"ר שולמית קרלובנה – פעילה חברתית מפורסמת בלבוב, והמשוררת הצעירה אנדה איקר. ד"ר קרלובנה התגלתה כפורה במיוחד. היא הכינה עד ארבעה כרכים בסדרה, בעיקר בנושאים היסטוריים. זה משמעותי שאנדה אקר כתבה רק בפולנית, בידיעתה מעט עברית, אפילו שבילתה זמן מה בגלות בפלסטין, ולא דיברה יידיש בכלל.

מבחינת נושאים, הסדרה התבררה כמגוונת. הם כללו סוגיות מקראיות, אך גם את פעילותם של ארגונים ציוניים בפולין, שדנו בתופעת החוות לכאורה בגרוצ'וב של ורשה, לשם הגיעו צעירים מכל רחבי הארץ ללמוד עבודת חווה והרבעה לפני שעזבו לפלסטין.

בסיפור הקצר "אנשים טובים" (1938) הכריז יז'י קורצ'אק: "המחרשה חשובה יותר מעט, אדמה חרושה יקרה יותר מנייר כתוב". המשפט הזה משקף היטב את מטרותיה של האינטליגנציה היהודית דאז לדור הצעיר. בסופו של דבר, היה זה הקמת מולדת חדשה על אדמת פלסטין.