כשהרייך הגרמני השלישי תקף את ברית המועצות ב-1941, פתחו האיינזצגרופן במסע להשמדת האוכלוסייה היהודית בארצות הגבול המזרחי של פולין. כתוצאה ממעשיהם הפליליים, הקהילה היהודית במוטול (כיום בלארוס) חדלה להתקיים תוך ימים ספורים. בתקופת בין המלחמות היא מנתה כמעט 3,000 איש. רק 23 בני אדם שרדו את הטבח. למרות השואה, זכרם של יהודי מוטול וההיסטוריה הארוכה שלהם נשמרים.

המידע הראשון על יהודים במוטול מגיע עד המאה ה-16, אך רק במאה ה-17 התפתחה ההתיישבות היהודית במוטול באופן משמעותי. חיי האוכלוסייה היהודית המקומית התפתחו בצורה הדינמית ביותר במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הסטטיסטיקה מוכיחה זאת – בתחילת המאה ה-19 היו במוטול רק 152 יהודים, ובראשית עצמאותה של המדינה הפולנית היו 1140.

על פי זיכרונותיו של חיים ויצמן (1874-1952) – הנשיא הראשון של מדינת ישראל, שנולד בעיירה זו – הייתה זו "אחת הפינות האפלות והנשכחות ביותר של אזור ההתיישבות היהודי שהוגדר על ידי השלטונות הצארים. דמוי-מטרופולין זה, בוצי באביב ובסתיו, קפוא בחורף, מאובק בקיץ, לא היה שם סניף דואר, לא מסילות ברזל, לא דרכי גישה מסודרות, והיו תנאי חיים כל כך פרימיטיביים שאנשים מודרניים במערב לא יכולים לדמיין בכלל".

אף על פי כן, כפי שציינה במדויק מאלגוז'טה שיינרט, הוויצמנים הצליחו למדי; אביו היה סוחר עצים מצליח, דודו השיט עצים לגדנסק ולקח את חיים על רפסודה. הודות לנתיבי מים שיכולים להגיע כל הדרך אל הים הבלטי ואל הים השחור, נשיא ישראל העתידי ומשפחתו לא הרגישו שהעולם סגור בפניהם. המשפחה התגוררה בבית בן שבעה חדרים עם גינה.

חיי העיירה בתוך הרובע היהודי נשלטו על ידי שתי משפחות יהודיות יריבות – חמרינסקי ופינסקי. ויצמן היה מהצד של אימו ממשפחת חמרינסקי. הוא גדל במשק בית גדול, עם ארבעה עשר אחים. חיים היה הילד השלישי. את ילדותו בילה במוטול ולאחר מכן עזב ללמוד בבית ספר תיכון בפינסק, לשם גם כל משפחתו עברה עד מהרה.

במוטול נשמר חלקית ביתם של הוויצמנים, לאחר שהועבר לסמטת בניי. אפשר להיכנס אליו ולראות את תערוכת המוזיאון בפנים.

כיום, מוטול היא עיר חקלאית ודומה מעט לזו של תחילת המאה ה-19.