בינואר 1945 הורו הגרמנים על פינוי מחנה הריכוז אושוויץ. פעולות כאלה היו גירושים, שנקראו צעדות מוות לאחר תום מלחמת העולם השנייה. מונח זה משקף טוב יותר את מטרת המדיניות הגרמנית כלפי אסירים ושבויים. הרעיון היה שהצעדה עצמה תביא לשיעור המוות הגבוה ביותר האפשרי בקרב האסירים. רבים מהם לא שרדו את הפינוי הכפוי. הם מתו כתוצאה מהתנאים הטרגיים: קור, רעב, תשישות קיצונית ואכזריותם של אנשי ה-SS.

כאשר החלו חיילי ברית המועצות לנצח בחזית המזרחית מול הצבא הגרמני ולנוע מהר יותר לכיוון המערב, החל הצבא הגרמני הכובש להתכונן לפינוי המחנות מאפריל 1944. הראשונים שיצאו לצעדות המוות היו אסירי מיידנק.

תחילת פינוי האסירים מאושוויץ התרחשה ב-17 בינואר 1945. בין המפונים היו אסירים חולים ומותשים מהתנאים הטרגיים במקום וכן ילדים. לחלקם היה עד 250 ק"מ ללכת. על המפונים שומרו חיילי SS.

התנאים הקשים במהלך הצעדה, העייפות והמחלה והרציחות שביצעו השומרים הגרמנים הפכו את הפינוי לצעדת מוות. זוועות המוניות היו צו היום. כך למשל, ב-22 בינואר 1945, לא הרחק מהעיירה ריבניק, עצרה בלילה בתחנה רכבת שהכילה כ-2,500 אסירים. אחר הצהריים הייתה פקודה מהגרמנים: רדו! אולם חלקם היו מותשים מהשילוח עד שלא יכלו לצאת מהקרונות. חיילי SS הגיבו לחוסר ציות שכזה ביריות, שהביאו למותם של כ-300 איש.

לאורך מסלול הצעדה סייעו לאסירים פולנים וצ'כים. חלקם הצליחו להציל את עצמם מגורל נורא. בדרך נקברו אלה שמתו במהלך הצעדה הכפויה, כמו ילדה ששרידיה התגלו ב-1965 בפשצ'ינה. הילדה נקברה עם כוס פח שאחזה בידה.

עד ה-21 בינואר 1945, הגרמנים הוציאו מאושוויץ כ-56,000 אסירים. בין 9,000 ל-15,000 מהם לא שרדו את צעדת המוות. השאר הושמו במחנות אחרים, ביניהם מאוטהאוזן ובוכנוולד, שם גם הכינו להם הגרמנים גיהינום.

באושוויץ נותרו כ-7,000 אסירים. בשל תשישות קיצונית, הם לא יכלו להשתתף בצעדת הפינוי. 10 ימים לאחר הפינוי הראשון הגיעו כוחות סובייטים לאושוויץ.