ברונו שולץ (1892-1942) – סופר רב תכליתי, גרפיקאי, צייר ומבקר ספרות הוכרז כסמל שנת 2022 על ידי הסנאט של הרפובליקה של פולין. החלטה זו תציין את יום השנה ה-130 להולדתו של האמן ואת יום השנה ה-80 למותו הטרגי בדרוהוביץ' הכבושה על ידי הגרמנים.
כיום, הידע על יצירתו של שולץ נפוץ הרבה מעבר לישראל, פולין ואוקראינה, וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות, ביניהן לאחרונה סינית, טורקית, אסטונית, אלבנית, יוונית ווייטנאמית. למרות שהוא היה מחברם של שני אוספי סיפורים קצרים בלבד ("חנויות קינמון" ו"סנטוריום בסימן שעון החול") ושל מספר מאמרים וסקירות, הערך הספרותי שלהם נחשב מאוד, ומעורר הערצה עולמית, למרות נפח מורשת קטן.
ברונו שולץ, יהודי מהעיירה הפולנית דרוהוביץ', כיום באוקראינה, מכונה "אמן המילה הפולנית", כפי שחקוק על לוח הזיכרון בביתו. הוא גדל תחת המלוכה האוסטרו-הונגרית, ובמקביל נטמע בתרבות הפולנית והיה מעורב בפעילות הקהילה התרבותית של הרפובליקה הפולנית השנייה. הוא השתייך לחברה האינטלקטואלית היהודית במחוז לבוב.
שולץ היה אחד התלמידים הטובים ביותר בגימנסיה הממלכתית פרנץ יוזף הראשון בדרוהוביץ'. הוא קיבל את תעודת הגימנסיה שלו בהצטיינות בשנת 1910, והחליט ללמוד אדריכלות באוניברסיטה הפוליטכנית של לבוב. במהלך לימודיו חלה באופן קשה במחלת לב וריאות ונאלץ להפסיק את לימודיו ולחזור לדרוהוביץ'. מ-1918 השתייך הסופר לקבוצת הסופרים היהודית-פולנית המקומית "קלייה" ("דברים יפים"), שאיחדה אינטלקטואלים שהתעניינו באומנות. הוא קרא הרבה, בעיקר ספרות בדיונית וספרים על מדעים מדויקים – פיזיקה ומתמטיקה, ולמעשה היה אוטודידקט. הוא גם יצר גרפיקה באמצעות טכניקת קלישה-ורה שהייתה בשימוש נדיר.
את רוב חייו בילה בדרוהוביץ' האהובה עליו, המתועדת בדפי סיפוריו, הסקיצות שלו וציוריו. הוא נסע מספר פעמים לגרמניה, פריז, שהה בוינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית, וביקר במוזיאונים אירופים לאומנות, מה שהביא לרכישת ידע מצוין ביצירותיהם של אומנים ותיקים גדולים, כמו אלברכט דירר, טיציאן, קורג'יו, קלוד לוריין, דייגו ולסקז ורמברנדט. מאפיינים בהשראת יצירותיהם של מאסטרים מתקופת בארוק ומהתקופה הקלאסית, אך גם בהשראת אומנים מהמאה התשע-עשרה כגון פרנסיסקו גויה, ניתן למצוא ביצירות האמנות של שולץ ובתיאורים הפואטיים והיפים של חלל פנים, טבע ואלמנטים אחרים של העולם, אותם הביע בסיפוריו. הודות להיכרותו עם אופקים אירופיים רחבים, שמר שולץ על קשרים עם הסופר הגרמני המפורסם תומס מאן ונציגי האוונגרד של הספרות הפולנית, כולל ויטולד גומברוביץ' (1904-1969), סטניסלב איגנסי ויטקאצי (1885-1939) וזופיה נלקובסקה (1884-1954), אך הוא לא זכה להכרה רבה במהלך חייו, בעיקר בשל ביישנותו ואישיותו הנסתרת.
אנשים רבים שואלים את עצמם מהי תופעת יצירתו של שולץ. תומאש וויצ'יק, מומחה בולט, ציין כי קיים "חוסר פרופורציה ניכר בין נפח עבודתו לבין היכולת הסמנטית, האידיאולוגית והפילוסופית שלה. יכולותיו פשוט מסתירות פוטנציאל קוגניטיבי עצום, ובאופן מפתיע, עדיין בלתי נדלה".
גם שפת הפרוזה של שולץ אופיינית: עשירה להפליא, פואטית, מלאת ארכאיות כאילו מגלה מחדש את המשמעות המקורית של מילים. הסיפורים המוצגים בסיפוריו עוקבים אחר הסדר המיתי והם בעלי מאפיינים אוניברסליים. למרות שבילה את רוב חייו בדרוהוביץ' הפרובינציאלית, שולץ יצר את סביבתו הקרובה, את משפחתו ואת עיר הולדתו כמעין יקום. באמצעות הטכניקה המקורית של מיתוס המציאות, באמצעות דמיונו יוצא הדופן הוא העלה את העולם הקטן ההוא לדרגת מרכז העולם בו התרחשו אירועים יוצאי דופן, פנטסטיים ומשמעותיים.
אגדה היא אמצעי לתפיסת גדלות, היא תגובה של רוח האדם לגדולה. כשמדובר באנשים בעלי מידה רגילה ואירועים רגילים, פסיכולוגיה, פרגמטיזם, שיטות ריאליסטיות של ההיסטוריה יכולות להספיק. בעזרת המפתח הזה, אנו פותחים את חיי היומיום, ורבים מאמינים שזה פותח הכל" – אומר שולץ במאמרו משנת 1935, שנכתב לכבודו של מרשל פולין יוזף פילסודסקי (1865-1935).
שולץ, כמו דמותו של פלניור מ"מעברים" של ולטר בנימין, התהלך ברחובות לא רק של השטעטל הפרובינציאלי שלו, אלא של כל התרבות האירופית המונומנטלית. בהשראת תרבות ואמנות עתיקות, בנו של סוחר הטקסטיל היהודי ומשכיל יוצא דופן, הוא מצא מפלט מחיי היומיום המונוטוניים של העיירה ומצרות כלכליות משפחתיות לאחר מות אביו, יעקב שולץ, ואחיו, איזידור שולץ. הוא יצר מעוז של תרבות לא נושנה, אלא אוצר חי ומרתק של זיכרון אישי וקולקטיבי, המבוסס לא רק על המסורת היהודית אלא גם על המורשת והאמנות האירופית.
פרוץ מלחמת העולם השנייה לא הפריע ליצירתיות של שולץ. כנראה בסביבות 1941 הוא השלים את הרומן האבוד שלו "משיח". ביולי אותה שנה, כשחיילי הרייך השלישי נכנסו שוב לדרוהוביץ', החלו במהירות הכובשים הגרמנים לדכא ולרדוף יהודים. הם אולצו לעבוד עבודת פרך, רכושם הוחרם, ורציחות המוניות החלו ביערות סביב. הגרמנים הקימו גטו בו נכלאה משפחתו של שולץ. שולץ עצמו איבד את עבודתו בבית הספר מכיוון שכל מתקני בית הספר היו סגורים. כדי לשרוד הוא מצא עבודה כמארגן של אוספי הספרים שנגנבו על ידי הגרמנים. הוא גם היה, כאדם מוכשר ואומנותי, "תחת השגחתו" של פליקס לנדאו, קצין גסטאפו שהשתתף באופן אישי בהוצאות המוניות להורג של יהודים. בתמורה להגנה לכאורה, לנדאו השתמש בכישרון האמנותי של שולץ כדי לקשט את קירות חדר הילדים בווילה שלו עם קומפוזיציות מאגדות ילדים או לקשט את חלל הפנים בקזינו של הגסטפו. האמן היה שימושי ללנדאו, אבל הוא לא היה יכול להרגיש בטוח כשהטרור השתולל מסביב – רבים מחבריו ומכריו של הסופר מתו בידי הגרמנים. שולץ חשש לחייו ולמשפחתו, ותכנן את בריחתו מהגטו.
חבריו היהודים והפולנים ניסו לעזור לו. הסופרים הפולנים, ובהם הסופרת זופיה נלקובסקה, ארגנו עבורו מסמכים מזויפים שאפשרו לו להימלט מדרוהוביץ' ולהסתתר בוורשה. ב-19 בנובמבר 1942 הוא היה אמור לנסוע לוורשה אך לא הספיק. הוא מת זמן קצר לפני היציאה המתוכננת, כאשר נורה על ידי קצין גרמני במרחק של כ-100 מטרים מבית משפחתו הראשון בכיכר השוק. ההערכה היא שגופת הסופר ממוקמת בקבר משותף, שלא ניתן היה למצוא לאחר המלחמה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופת ברית המועצות, הושמד בית הקברות היהודי והוקמו בו גושי דירות.
עבודתו של ברונו שולץ היא ביטוי לרב-תרבותיות יוצאת הדופן של פולין, בה הקהילה היהודית מילאה תפקיד משמעותי והיסטורי בתרבות, ושאבה השראה לא רק מהמסורת היהודית אלא גם מהתרבות הפולנית ומהמורשת האירופית. זכרו של שולץ ועבודותיו נשמר ומטופח. מאז שנת 2001 מכון יד ושם מאחסן את רוב ציורי הקיר שלו, שעובדי המכון הסירו בקפידה מקירות הווילה של לנדאו בדרוהוביץ'. שרידי ציורי הקיר שנותרו במקום הועברו למוזיאון בדרוהוביץ'. כדאי גם לטייל בדרוהוביץ', בה מתקיים מדי שנתיים מאז 2004 פסטיבל ברונו שולץ הבינלאומי (http://www.brunoschulzfestival.org) למרות שעברו 80 שנה מאז מותו של שולץ, דרוהוביץ' עדיין שומרת על קסמה, האווירה והמראה יוצא הדופן של הבתים הישנים, בתי הכנסת והגנים מימי שולץ, מה שגורם לאוהדי יצירותיו להרגיש שם כאילו עברו לעולמו של הסופר והאומן טרם המלחמה.