במרכז ורשה, ב-8 במרץ 1968, התקיימה בחצר האוניברסיטה המקומית עצרת מחאה בהשתתפות כמה אלפי סטודנטים. ההשתקה האכזרית שלה על ידי כוחות החוק והסדר של הרפובליקה העממית הפולנית שבשליטת ברית המועצות הובילה לאירועי מרץ 1968. המחאה התפשטה לערים פולניות אחרות. אחת ההשלכות שלה הייתה מסע תעמולה אנטישמי עוצמתי שיזמו השלטונות הקומוניסטיים, שהסתיים בהגירה של אלפי יהודים פולנים. האנטישמיות הממלכתית כבר הוכיחה את עצמה שנה קודם לכן כאשר המנהיג הקומוניסטי של המדינה ולדיסלב גומולקה הצהיר בנאום פומבי שיהודים החיים בפולין פועלים לרעתה.
בשנות ה-60 גברה התסיסה הפוליטית בפולין הקומוניסטית. זו הייתה תוצאה של מדיניות הדיכוי ההולכת וגוברת של השלטונות כלפי החברה הפולנית. בתחילה, שום דבר לא בישר את השינויים הלא חיוביים הללו – נראה היה שהמזכיר הראשון של מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת (PZPR), ולדיסלב גומולקה (1905-1982), שעלה לשלטון ב-1956, שואף לליברליזציה של החיים הפוליטיים והחברתיים. בין היתר הוא ריכך את יחס שלטונות ה-PRL לכנסייה הקתולית, כפי שמעיד שחרורו מהכלא של הפרימטוס של פולין, הקרדינל סטפן וישינסקי. הוא גם הוביל לשחרור עצורים מסיבות פוליטיות. אולם תקופה זו, שכונתה על ידי המשורר תדיאוש רוז'ביץ' "התייצבות קטנה", לא נמשכה זמן רב.
עד מהרה התחזקה הצנזורה, המשטרה הפוליטית, שירות הביטחון (SB), החלה למלא שוב תפקיד מפתח. בתגובה למדיניות התרבות הקומוניסטית, במרץ 1964, הביעו קבוצה של סופרים ואינטלקטואלים פולנים את התנגדותם לצנזורה הגוברת – מה שזכה לכינוי מכתב 34. תוכנו הופץ בקרב הציבור והועבר לחו"ל. השלטונות הגיבו בדיכוי החותמים על המכתב באיסור פרסומיהם.
גם המאבק נגד הכנסייה הקתולית התלקח מחדש, כפי שהתבטא, למשל, בהחלת מעקב מקיף על כל הכמורה על ידי קציני ביטחון. בנוסף, משנת 1966 החלו השלטונות להתחרות בנציגי הכנסייה הקתולית על חגיגת יום השנה ה-1000 להטבלת פולין, דבר שהתברר כבלתי נוח עבור הקומוניסטים. זאת משום שהם רצו לחגוג רק את המילניום להקמת המדינה הפולנית.
בזמן הזה, שינויים מרכזיים התרחשו בתוך מנגנון הכוח עצמו. קבוצה לא רשמית הוקמה סביב סגן שר הפנים דאז מייצ'יסלב מוצ'אר, המכונה "פרטיזנים" בשל מעורבותם בתנועת ההתנגדות הקומוניסטית במהלך מלחמת העולם השנייה. הם פעלו להסרת תמיכת השלטונות הסובייטיים בגומולקה. בנאומם השתמשו 'הפרטיזנים' ברטוריקה קומוניסטית עם גוון אנטי-אינטלקטואלי ולאומני חזק, כולל דרישה להרחיק אנשים ממוצא יהודי מתפקידי מפתח במדינה. במקביל, הועלו סיסמאות אנטישמיות גם על ידי גומולקה עצמו, שקיבלו משמעות מיוחדת לאחר שהשלטונות הקומוניסטיים של פולין ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות ברית המועצות בתגובה למלחמת ששת הימים. מהלכים אלה הביאו לכך שהחל מאבק סיעות פתוח בתוך המפלגה הקומוניסטית, וקורבנותיו היו היהודים.
הניצוץ שהוביל לאירועי מרץ 1968 היה פרוץ מחאות הסטודנטים על מופע תיאטרון של "דזי'אדי" מאת אדם מיצקביץ', משורר לאומי פולני בולט שכתב בתקופה הרומנטית.
הופעת הבכורה של "דז'יאדי" התקיימה בשבת ה-25 בנובמבר 1967 על בימת התיאטרון הלאומי בוורשה. את המחזה ביים קז'ימייז' דיימק, אז מנהל מוסד תרבות זה. הבמה עצמה הייתה חלק מחגיגות 50 שנה למהפכת אוקטובר של 1917, שבזכותה תפסו הקומוניסטים את השלטון ברוסיה. ההופעה הייתה פופולרית ביותר והתקבלה בהתלהבות על ידי צופים רבים. הקהל הגיב בצורה תוססת לנושאים האנטי-צארים שהופיעו במחזה, והפגינו בדרכים שונות את עמדותיהם האנטי-רוסיות, ובמשתמע, האנטי-קומוניסטיות. זה לא מצא חן בעיני רשויות PRL.
בתגובה להתנהגות הספונטנית של הקהל, הגבילו השלטונות הקומוניסטיים את מספר ההופעות לאחת בשבוע. למרות זאת, דיימק זומן לראיון על ידי שלטונות המפלגה הקומוניסטית ב-21 בדצמבר 1967. וינסנטי קרסקו, שעמד בזמנו בראש מחלקת התרבות של PZPR, הופיע בפני המנהל מטעם המפלגה. הוא הכריז כי ההופעה הייתה "אנטי רוסית, אנטי סובייטית ודתית", וולדיסלב גומולקה עצמו היה אמור לתאר אותה כ"סכין שנדקרה בגב הידידות הפולנית-סובייטית".
באמצע ינואר 1968 הודיע משרד התרבות והאמנות למנהלי התיאטרון הלאומי כי מותר להציג את דז'יאדי רק עד סוף החודש. המונים, רובם סטודנטים מאוניברסיטאות ורשה, התאספו בהופעה האחרונה ב-30 בינואר 1968. במהלכה נשמעו מהקהל קריאות "עצמאות ללא צנזורה", "אנחנו רוצים את דז'יאדי" וקריאות שמו של הבמאי. לאחר ההופעה נוצרה צעדה לאנדרטת אדם מיצקביץ' בקרקובסקי פשדמיישצי בוורשה. שם התערבו כוחות הביטחון ועצרו יותר מ-30 אנשים. המפגינים גם הכינו עצומה בדרישה להחזיר את "דז'יאדי". עד מהרה תמכו בדרישה זו אמנים שנאספו בסניף ורשה של איגוד הסופרים הפולני.
בתחילת חודש מרץ, המצב הסלים עם סילוקם מאוניברסיטת ורשה של שני סטודנטים, אדם מיכניק והנריק שלייפר, בשל השתתפותם במחאה ב-30 בינואר ומפני שדיווחו על כך לעיתונאים זרים. בתגובה, קהילת הסטודנטים ארגנה עצרת מחאה באוניברסיטה ב-8 במרץ, בה השתתפו כמה אלפי אנשים. המפגינים דרשו שוב את העלאתו מחדש של דז'יאדי, השבתם של הסטודנטים שגורשו מהאוניברסיטה והפסקת הדיכוי של המשתתפים בצעדה ב-30 בינואר 1968.
יחידות משטרה הופיעו ליד האוניברסיטה והחלו בהרגעה אכזרית ובמעצרים. למחרת החלה מחאת סולידריות באוניברסיטה הטכנולוגית של ורשה. שביתות סטודנטים פרצו גם במרכזים אקדמיים אחרים בפולין (קרקוב, לובלין, ורוצלב, פוזנן ועוד). בכל מקום הן דוכאו באכזריות על ידי כוחות הביטחון. השלטונות החלו לדכא את העצורים. ברחבי הארץ סולקו כמה אלפי סטודנטים מאוניברסיטאות וכמה מאות נשפטו בבתי משפט.
השלטונות הקומוניסטיים החלו לארגן עצרות תמיכה מבוימות שגינו את מחאת הסטודנטים. ולדיסלב גומולקה, שנשא נאום ב-19 במרץ 1968, הדגיש את אי קבילותם של נאומים אנטי-סובייטיים במהלך הופעתו של דז'יאדי, ומתח ביקורת חריפה על מחאות הסטודנטים, תוך שימת דגש על המוצא היהודי של יוזמיהן, מה שחיזק את הגישות האנטישמיות בשורות המפלגה קומוניסטית.
אחת ההשלכות של מסע קומוניסטי זה היה גל הגירה של האוכלוסייה היהודית מפולין, בו היגרו כ-15,000 איש. הם כללו נציגים של הקהילות המדעיות והתרבותיות, עיתונאים, וכן כ-200 קציני ביטחון אזרחיים וצבאיים לשעבר שהיו אחראים לדיכוי פוליטי במהלך התקופה הסטליניסטית, כולל השופט הצבאי הקומוניסטי לשעבר סטפן מיצ'ניק – אחיו למחצה של אדם.