המלך הפולני היחיד בהיסטוריה שזכה לשם "הגדול" היה קזימיר השלישי, המלך האחרון של שושלת פיאסט, שהוכתר למלך בקתדרלת קרקוב ב-1333. למרות המצב הבינלאומי הקשה בתחילת הדרך (כולל המלחמה עם המסדר הטבטוני ותביעתו של השליט הצ'כי לכס המלכות בפולין), תחת שלטונו, הפכה פולין למדינה חזקה באירופה של ימי הביניים. מיומנותו במדיניות חוץ וההחלטות שקיבל הן שתרמו לפיתוח הכלכלי של הממלכה.
הברית שלו עם הונגריה, שנשלטה על ידי גיסו צ'רלס רוברט, עזרה לנרמל את היחסים עם הצ'כים. בקונגרס ויזגראד ב-1335 ויתר יוחנן מלוקסמבורג על תביעותיו לכתר הפולני. הצעד הבא היה להסדיר את היחסים עם האבירים הטבטוניים, לאחר חתימת הסכם השלום בקאליש ב-1343. זה אפשר למלך הפולני להתרכז בהצטרפות הליך-וולודימיר-רותניה לפולין, לאחר מותו של הנסיך יורי השני בולסלב טרוידן שנפטר ללא ילדים ב-1340, והבטיח את ירושתו לקזימיר הגדול שנתיים קודם לכן. פסגת מדיניות החוץ היעילה והדגשת תפקידה של פולין התרחשה בארגון ועידת מלכים בקרקוב ב-1364, בה נכחו הקיסר קרל הרביעי מלוקסמבורג, מלך הונגריה לואי מאנז'ו, מלכי דנמרק, קפריסין ומדינות רבות אחרות.
קזימיר הגדול היה יעיל באותה מידה במדיניות הפנים שלו כמו שהיה באופן בינלאומי. הישגיו במדיניות הפנים כללו רפורמה מוניטרית, שיפור מדיניות המס, פיתוח המסחר והכרייה. המלך גם תמך ביצירת ערים וכפרים חדשים רבים. בנוסף, נבנו כמה עשרות טירות חדשות. באותה שנה של קונגרס המלכים, כלומר ב-1364, ייסד קזימיר את האקדמיה של קרקוב, האוניברסיטה הראשונה בפולין. בעקבות מדיניותו הגיעו לפולין מתיישבים חדשים רבים, ביניהם גרמנים, איטלקים, יהודים, ארמנים, צרפתים ורבים אחרים. במטרה לעודד יהודים להתיישב בממלכת פולין, קזימיר הגדול העניק להם מספר זכויות, הראשונה בשנת 1334 ואישרה את כתב הזכות של קאליש משנת 1264. בשנת 1364 הרחיב קזימיר הגדול את הזכות היהודית לכל המדינה.