בהקדמה לכרך השני של ארכיון רינגלבלום, טען ההיסטוריון פולני פליקס טיך (1929-2015), שלפחות מקיץ 1941 ניהל הרייך השלישי את המלחמה הראשונה בתולדות העולם נגד ילדים, במיוחד נגד ילדים יהודים, באזורים הכבושים בפולין. טיך כתב, "רצח ילדים הפך לאחת המטרות הצבאיות של היטלר. (…) גזר דין המוות הזה בוצע בפני הקהל העולמי שהיה עיוור לפשע הזה והיה לו האליבי היחיד – חוסר אמונה".

אף על פי כן, אירנה סנדלר (1910-2008) ורבים אחרים לא נשארו אדישים לנוכח הטרגדיה של ילדים יהודים שנכלאו בגטאות. ההיסטוריה של ההצלה שלה ונאמנותה לקורבנות השואה הצעירים והתמימים ביותר ידועות בכל העולם כיום. אנו מקשרים באופן בלתי נפרד את כל פעילותה למועצה לעזרה ליהודים במשלחת הממשלתית לפולין, שהייתה ידועה בשם "ז'גוטה". יש להדגיש שזה היה הארגון המחתרתי היחיד באירופה הכבושה שהתמחה בסיוע והצלת יהודים שנידונו למוות. כחלק ממבנה זה הייתה אחראית סנדלר על תחום הילדים.

פעילותה ההירואית תוארה לא רק בספרים רבים אלא גם הוצגה בפרויקטים אמנותיים רבים. לאחר המלחמה הספיקה סנדלר בעצמה, כעדה להיסטוריה, לספר הרבה פרטים על הצלת יהודים בזמן המלחמה. ההערכה היא שז'גוטה, יחידים וארגונים ששיתפו פעולה עם סנדלר, עשו ניסיון להציל למעלה מ-2500 ילדים יהודים. רבים מהם חבים את חייהם לאם ילדי השואה, כפי שכונתה סנדלר.

אולם מפעל חייה לא היה מוגבל לסיוע ליהודים הצעירים ביותר. פחות סופר על מסירותה למבוגרים שנרדפו, נשדדו ולאחר מכן נכלאו בגטו ורשה. היא סיפקה עזרה לאנשים כאלה עד קיץ 1942 כאשר החל חיסול גטו ורשה. הקשרים המצוינים של סנדלר נבעו מהיחסים שלפני המלחמה בין סנדלר ליהודים רבים. בניית חומת הגטו במרכז העיר ורשה לא קטעה את הקשרים הללו, ואף העצימה אותם כי חבריה היהודים נזקקו לעזרה רבה.

משום שהועסקה במחלקה לרווחה ולבריאות הציבור של המועצה העירונית של עיר הבירה ורשה היא הכירה יהודים רבים בעבודתה לפני המלחמה. חברתה הטובה ביותר הייתה אווה רכטמן שעבדה עם אירנה סנדלר, לימדה לימודים סלאביים כאסיסטנטית בפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה הפתוחה. כשגרמניה כבשה את ורשה, פוטרה אווה רכטמן יחד עם יהודים נוספים ממועצת העיר.

אירנה סנדלר החלה לעזור לחברים יהודים במחלקת הרווחה ברחוב וולסקה 4. יש משמעות רבה לכך שסנדלר היה סוכנת מחתרתית כפולה, שהשתייכה ליחידת המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. היא סייעה לחיילים הפולנים בעזרת הנפקת תעודות כוזבות שאפשרו להם לגבות קצבה חודשית ולקבל מזון, והיא גם עזרה לחברים יהודים. ללא הסכמת חבריה למפלגה, היא הכינה ליהודים את אותן קצבאות כמו לחיילים והביאה אותם לקנטינה, שם קיבלו חבילות מזון נוספות.

עזרה זו התרחבה במהירות. בעזרת מקום העבודה, בניהולה של יאדביגה פיוטרובסקה (1903-1994), יחד עם ידאביגה סאלק-דנקו ואירנה שולץ סדלר, היא פיתחה מערכת לזיוף תעודות כדי שעזרה מהעיר תוכל להגיע ליהודים הזקוקים לה. כשהגרמנים הידקו את הפיקוח שלהם, זה היה צריך להיעשות בחוכמה. זיוף המסמכים היה צריך להתבצע בשלושה מקומות. תחילה בספרי רישום שעמדו לרשות מנהלי בתים, לאחר מכן במחלקת הרישום העירונית ובאגף הרווחה, בו עבדו שלוש הנשים. כדי להצליח היה דרוש, ראשית, לשכנע את האדם הנבחר לרשום דייר יהודי באופן פיקטיבי, שנית, למצוא "איש קשר" אמין במחלקת הרישום, ושלישית, לרשום את האדם הרשום בתיק במחלקת הרווחה. הסייענים נאלצו גם להגן על אנשים פיקטיביים כאלה מפני ביקורים בלתי צפויים. הם פרסמו שלטים המזהירים על מחלות זיהומיות מסוכנות בבתיהם, מה שמנע ביקורים פוטנציאליים.

צורות העזרה הידידותיות נאלצו להשתנות כאשר הגרמנים הקימו חומת לבנים ב-16 בנובמבר 1940, והתברר לכל תושבי ורשה שייווצר גטו במרכזה של בירה אירופית, בהתבסס על פתרונות מימי הביניים.

סנדלר וחבריה המהימנים יכלו לבקר בגטו באופן חוקי ובתדירות גבוהה, כי היו להם כרטיסי מעבר סניטריים. הם פורסמו על ידי יוליוש מאיקובסקי – מנהל האגף הסניטרי העירוני, שתפקידו היה לשלוט במחלת הטיפוס המתפשטת בגטו. בזכות טוב ליבו של מאיקובסקי, הם ביקרו חברים, סיפקו להם תרופות, מוצרי ניקוי ובגדים שהבריחו. העזרה שלהם הייתה יקרה מפז. בהגיעם מהעולם החיצון, הם יכלו לעזור ולרומם את מצב הרוח של חבריהם היהודים, בניסיון להקל על גורלם. סנדלר האזינה לסיפורים שלהם וניסתה לעזור ככל שיכלה. לעתים, העזרה היחידה הייתה החיסון של וייגל, שהושג בקושי בחורף 1941-1942, כשהטיפוס גבה מחיר נורא, או מציאת עבודה בארגון כלשהו בגטו, ​​ששיפר את מצבם הכלכלי של חבריה היהודים. בביקורה בגטו הספיקה סנדלר אפילו ללמוד; היא השתתפה בהרצאות של ד"ר הנריק לנדאו או לודוויק הירשפלד (1884-1954). היא גם השתתפה בפגישות מחתרתיות רבות, ולמדה להכיר את החיים האמיתיים בגטו.

יהודים אחרים ביקשו להודיע ​​לפולנים על המתרחש בתוך חומות הגטו. סנדלר העבירה עיתונות בגטו על גבי נייר העתקה מוברח. פעילות מחתרתית זו אפשרה לה לפגוש את עורך הדין אנטוני אופנהיים ויז'י נוידינג, שכתבו בכתב העת הסוציאליסטי "הגטו המחתרתי".

באותה תקופה, האם לעתיד של ילדי השואה נקראה "קלרה" – זה היה השם הבדוי הרשמי והמחתרתי שלה שהיא הקנתה לעצמה כשהייתה פעילה במפלגת הפועלים השמאלנית של הסוציאליסטים הפולנים. לאחר מכן היא הפכה את הכינוי שלה מ"קלרה" ל"יולנטה", תוך התמקדות במאמצי ההצלה של ילדים יהודים במסגרת פעילויות ז'גוטה.

ברצון לתאר את חוויותיה של אירנה סנדלר מאותה תקופה בגטו, אנה ביקונט, סופרת מצטיינת, עיתונאית ומחברת הביוגרפיה הטובה ביותר שלה, ציטטה את הרהוריה לאחר המלחמה על תושבי "הרובע היהודי": "אני רוצה להראות לדור הצעיר של היהודים בתפוצות שהם טועים כשהם מאמינים שהיהודים הלכו למותם, בוויתור, בלי קרב. זה לא נכון. אני רוצה להציג את המאבק היומיומי שלהם, מלא בכבוד והקרבה חסרת אנוכיות, בלחימה על כל פרוסת לחם או תרופה, למען אלה שהם אהבו. כל יום, כל שעה, כל דקה בגיהינום ההוא היו מאבק".

אפשר לומר שסנדלר נלחמה יחד עם תושבי המקום המזעזע הזה. מציאות זו הפכה במהרה לחיי היום יום שלה כיוון שלעתים היא נכנסה לגטו מספר פעמים ביום. היא נאלצה לענוד סרט זרוע עם מגן דוד כדי לא למשוך את תשומת הלב הן של הגרמנים והן של היהודים שלא הכירו אותה.

בשל היכרותה המצוינת עם תנאי הגטו, קיבלה סנדלר יחד עם עוד כמה אנשים בקיץ 1942 את המשימה להראות את מציאות הגטו לאדם שהוגדר על ידי המחתרת הפולנית להכיר את מצב הגטו. הוא נכנס אליו דרך מנהרה מתחת לרחוב מוראנובסקה. לאחר המלחמה גילו משתתפי המשלחת כי האדם הזה היה יאן קרסקי (1914-2000), אותו אחד שהעביר למערב את המידע על גורלם הטרגי של היהודים בגטו. זמן קצר לאחר ביקורו חדל גטו ורשה להיות כפי שהיה.