שידלוביץ', עיירה בחלק הדרומי של מחוז מזוביה, הפכה במהלך מאות השנים למקום בו הייתה האוכלוסייה היהודית דומיננטית. פעולות הגרמנים במלחמת העולם השנייה הביאו לחיסול כמעט מוחלט של אותה קהילה. ב-23 בספטמבר 1942 החלו הנאצים בחיסול גטו שידלוביץ'.
היהודים הראשונים הופיעו בשידלוביץ' במחצית השנייה של המאה ה-16, אך כנראה רק בסוף המאה ה-17 זינקה האוכלוסייה היהודית. בתחילת המאה ה-18 הוקמה בשידלוביץ קהילה יהודית ומספר היהודים הגיע לכ-300 וגדל כל הזמן. הם התיישבו בחלק נפרד של העיירה שנקרא "העיר היהודית". בנוסף לבתים נבנו מבני דת, כמו בית כנסת לעובדי בית החרושת המקומי לעיבוד עורות. העיירה התפתחה מבחינה כלכלית, עם כריית אבן חול ופריחה של מספר מלאכות, שהשפיעו על התיישבותם של בעלי מקצוע זרים. בתקופה זו שמרו בעלי העיירה, נציגי משפחת רדז'יוויל, דו קיום שלו בין תושבים קתולים, פרוטסטנטים ויהודים. אף על פי כן, היו מחלוקות על כספים וגם בשל שיהודים שהפרו את האיסור להתיישב בחלק הקתולי של העיירה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 כבר היוותה האוכלוסייה היהודית יותר ממחצית מאוכלוסיית העיירה (בשנת 1862 יותר מ-70% מתוך 4,022 נפשות). עד תחילת מלחמת העולם הראשונה מימנו היהודים מבני ציבור רבים לקהילתם. הכסף להשקעות אלו הגיע מתרומת חובה של אנשים הכפופים לקהילה. במהלך המחיצות, חלק מהקהילה היהודית השתייך למפלגות פוליטיות. בעיירה פעלו בין השאר ה-PPS והבונד היהודי. בתחילת התקופה שבין המלחמות הגיע שיעור האוכלוסייה היהודית באוכלוסיית העיר לשיא של 76.1%. הדבר לא חזר על עצמו מאוחר יותר, למרות גידול מתמשך באוכלוסייה היהודית, עקב שילובם בעיירה של כפרי הסביבה, שרוב תושביהם היו פולנים. בעיירה פעלו מפלגות יהודיות וארגונים חברתיים רבים. יהודים החזיקו גם ברוב המושבים במועצת העיר, אם כי זה הסתיים בשערורייה במהלך קדנציה אחת עקב האשמות על קידום מקורבים.
התוקפנות הנאצית החלה כאשר חיו בעיירה כ-7,000 יהודים (כמה מקורות אומרים שייתכן שהיו אפילו 7,600). פחד מהנאצים, כמו גם מגיוס, גרמו לכמה מאות מאזרחי העיירה לברוח. הגרמנים כבשו את שידלוביץ' בין ה-8 ל-9 בספטמבר 1939. מיד לאחר הפלישה, הנאצים אילצו את האוכלוסייה היהודית לעבודה משפילה, כמו טאטוא הרחובות בלבוש דתי. מבני דת יהודיים הושחתו, והוטלו תשלומים כבדים על חברי הקהילה היהודית. אי תשלום הסכום המלא הביא לרצח של פקידים יהודים. חמש מאות בני נוער יהודים משידלוביץ' אולצו לעבודות פרך לבניית תעלות ניקוז. במקום מבנה העירייה המסורתית, הוקם יודנראט להנפקת תעודות, לספק רווחה, להנפיק מזון ולהעביר את פקודות הכובש לאוכלוסייה. הוקם גטו שעל אף שכיסה כמעט את כל העיר, היה לכאורה גטו פתוח. זה נתן לתושבים הזדמנות מוגבלת להסתובב במהלך היום. זה איפשר לתושבים לנסוע מחוץ לעיר בשביל אוכל.
אולם ב-1942 המצב הידרדר משמעותית. כתוצאה מחיסול הגטאות של הגרמנים בעיירות הסביבה הגיעה האוכלוסייה היהודית בשידלוביץ' לכ-16,000 איש ושטח הגטו צומצם לשני רובעים, ובמקביל הוגבלה אפשרות התנועה. דחיסה של מספר רב של אנשים לאזור קטן יחסית הביאה להתפשטות המונית של מחלות כמו טיפוס ודיזנטריה. למרות הצמצום בשטח הגטו, הוא עדיין לא היה מגודר, והשומרים היחידים סביבו היו עמדות גסטפו שהוצבו בפינות. זה סיפק הזדמנויות להתגנב החוצה בחיפוש אחר מזון. זה היה, למשל, המקרה של מריה וויסברוט, שבמהלך אחד מלילות ספטמבר עזבה את האזור המוגדר על ידי הגסטפו. למחרת החל חיסול הגטו, ולכן וייסברוט לא הצליחה לחזור למשפחתה. היא הצליחה לשרוד בזכות עזרתה של משפחת מדייסקי הפולנית, שהסתירה אותה. לאחר מכן, אדם מדייסקי, שעבד במשרד העירייה, השיג עבורה מסמכים מזויפים.
הגרמנים החלו בחיסול הגטו ב-23 בספטמבר 1942. האזור שבו נדחסו אלפי יהודים הוקף, ומתושביו נוצרו טורים שצעדו לתחנת הרכבת. אלה שלא הצליחו לצעוד נהרגו במקום. תושבי הגטו נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה (היו שני טרנספורטים עקב ריבוי האנשים). כמה יהודים ניסו להסתתר בגטו, גם בסיוע תושבים פולנים, אך ניסיונות אלו לא צלחו. גם במהלך הגירוש בוצע ניסיון בריחה, אך רק מעטים הצליחו לברוח מספיק רחוק ולהתחמק מקליעים גרמניים.
עם זאת, לא כאן מסתיימת ההיסטוריה של גטו שידלוביץ'. ב-10 בנובמבר 1942 הוכרז שאחד מ"גטאות המשנה" יוקם בשידלוביץ'. זה היה אמור להיות אזור סגור ושמור, אך על פי הבטחות הכובש הובטחה בטיחות למי שעתיד להיות משובץ בו. יהודים שהצליחו לשרוד את הפוגרומים הגרמניים החלו להגיע לגטו. אולם התברר כי מדובר במלכודת לניצולים המסתתרים ביערות או בחוות פולניות. היהודים שנאספו בתחבולה זו נרצחו על ידי הגרמנים או גורשו למחנות עבודה. זה היה הפרק האחרון בטרגדיה של קהילת יהודי שידלוביץ'.