ב-23 במאי 1883, בבית המחסה קזימיר הקדוש בפריז, המשורר פולני קפריאן קמיל נורביד מת. עני ובודד, מוכר אך לא מובן על ידי בני דורו, הוא הקדים את זמנו. יצירותיו (המפורסמות ביותר הן "צליין", "רפסודיית האבל של בם", "שיר מארצנו", "אל הארץ הזאת…" או "הפסנתר של שופן") זכו להערכה רק מאוחר יותר.

נורביד נולד ב-24 בספטמבר 1821 באחוזת לסקובו-גלוצ'י. אביו עבד עבור משפחת רדז'יוויל משלט האצולה טרבי. קפריאן קמיל התחנך בגימנסיה בוורשה, ולאחר מכן למד ציור ורישום. משנת 1842 שהה בחו"ל, בעיקר בצרפת, אך גם בגרמניה, איטליה, בלגיה וארה"ב. במאבקו עם בעיות בריאות הולכות ומעמיקות (כולל שחפת), הוא ניסה להשתתף באופן פעיל באירועים היסטוריים חשובים, כמו אביב העמים, מלחמת קרים ומרד ינואר. הוא כתב הרבה בניסיון לקבל את תמיכת הנציגים העשירים ביותר של ההגירה הפולנית. את השנים האחרונות לחייו העביר בבית מחסה.

בזמנו של נורביד, התרבות הפולנית פיתחה מושג אופייני של "פייטן לאומי". באותה תקופה, האליטה הפולנית נפלה לאופנה של מיסטיקה, האופיינית לרומנטיקה. "תחושה ואמונה" הוערכו הרבה יותר מ"זכוכית ועין". הפייטן היה אמור להיות משורר, נביא, מנהיג רוחני של האומה שתחת החלוקה, אחראית לגורלה, מבינה את עברה וצופה את עתידה. אדם מיצקביץ', יוליוש סלובצקי וזיגמונט קרסינסקי היו פייטנים כאלה. בשיחות סלון, דובר גם על נורביד כפייטן פולני. כמה מומחים לרומנטיקה הפולנית טוענים שאלמלא העיקרון של "omne trinum perfectum" (כל שילוש הוא מושלם) נורביד היה זוכה לכותרת המכובדת של פייטן פולני.

נורביד זכה להערכה מלאה רק בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. מעניין שיצירתו של המשורר חוותה רנסנס נוספת בתקופת הרפובליקה העממית הפולנית. באותה תקופה, נורביד היווה השראה לא רק לאנשי תרבות אלא גם לאנשי מדע. לאחר 1989, הוקם מרכז מחקר על עבודתו באוניברסיטה הקתולית בלובלין, ואחד מבנייני האוניברסיטה נקרא Collegium Norwidianum. יצירתו של קפריאן קמיל נורביד נותנת השראה לאומנים פולנים עד היום.