בתקופת בין המלחמות הוא היה עיתונאי עטור פרסים. הוא קיבל את צלב ההצטיינות הכסוף מממשלת פולין. בנציון עבד בעיתון היומי של ורשה "דר מומנט". בשנת 1941, בזמן הכיבוש הגרמני, הוא נמנה עם האליטה היהודית של גטו ורשה שתכננה להקים עיתון יהודי עצמאי משלה.

בנציון נולד בלומזה. הוא קיבל חינוך רבני יסודי כחסיד, אך בהשפעת מהפכת 1905 הפסיק את לימודיו בתחום זה וכאוטודידקט החל לרכוש ידע חילוני. עד מהרה הוא זנח לחלוטין את המסורת האורתודוקסית ועסק בעיתונאות בוורשה. תחילה הוא עבר מלומזה לביאליסטוק, משם הגיע לבירה בשנת 1910. שם עבד תחילה במשך שנתיים כעובד משרד צנוע.

כישורי הכתיבה שלו זכו להכרה במהירות, וכעיתונאי מוכשר ותומך של הציונות הוא החל לעבוד כעורך-שותף של העיתון היומי "דר מומנט" משנת 1912. הטקסטים שלו הפכו פופולריים ב-1920, כשהיה לכתב הפרלמנטרי של העיתון. במקביל, הוא השתלב בחיי הקהילה העיתונאית של הבירה. הוא היה מייסד שותף של מועדון הכתבים של הפרלמנט הפולני, סגן נשיא המדור היהודי של סינדיקט העיתונאים בוורשה, ומייסד שותף וסגן נשיא איגוד הסופרים והעיתונאים היהודים בפולין.

הוא כתב תחת הכינויים הבאים: בן-ציון, בן-אודם, בן-סמך, כולי וויץ'. הוא פרסם לא רק מאמרים, טורים או דיווחים בעיתונות היהודית, אלא גם רומנים וסיפורים קצרים.

בתקופת הכיבוש שהה חילינוביץ' בגטו ורשה, שם עמד בראש הדיווח לעיתונות של ועדת ההפצה היהודית האמריקאית והיה חבר במה שנקרא "הוועדה הכלכלית". אולם התפקידים הרשמיים הללו לא סיפקו אותו. הוא סבר שעל הקהילה היהודית להקים עיתון עצמאי. זה היה אמור להוות מאזן לשיתוף הפעולה "העיתון היהודי" שפורסם בגטו. הוא הסכים על תוכניות אלה עם נשיא היודנרט בוורשה, אדם צ'רניאקוב. למרבה הצער, כוונות אלו לא מומשו, אך ראוי להדגיש את המאמצים בכיוון זה, שכן הם הפכו לביטוי ראוי להערצה של התנגדות יהודית בתקופת השואה. בסופו של דבר, הם קיבלו אישור משלטונות הגטו להקים עיתון קיר שבו היה מידע מעודד ליהודים, בנוסף להודעות.

חילינוביץ' ומשפחתו מתו במחנה ההשמדה טרבלינקה ב-1942.