במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היוותה תוצרתם של בעלי מלאכה יהודים חלק נכבד בייצור פריטי היומיום במרכז ובמזרח פולין.

על פי הנתונים הסטטיסטיים הזמינים, בתקופה שבין המלחמות, באזורים מסוימים של פולין בסוף שנות ה-20 יותר מ-50% מבעלי המלאכה היו בני לאום יהודי. בוולין ובפולסיה עמד חלקם על 82.5% ו-81% בהתאמה. הוא ירד מעט בשנות ה-30. גם במאה ה-19 שיעור היהודים במקצועות המלאכה היה גבוה מאוד. לאחר תקופת נפוליאון נוצרה ממלכת פולין מאדמות דוכסות ורשה, שהפכה לחלק מהחלוקה הרוסית. בהחלטה של ​​המושל ב-1816, הונהג שם חוק הגילדות המיושן. לאוכלוסייה היהודית לא הייתה הזכות להתאגד בארגוני בעלי מלאכה, אך הדבר לא שינה את עובדת השתתפותם הרבה במלאכה. רק ניסיונות מודרניזציה של האימפריה הרוסית לאחר מהפכת 1905 הובילו למתן אישור להקים מועדון אומנים יהודים בלודז', שנפתח בשנת 1911. הוא היה ממוקם במה שהיה אז רחוב פולודניובה. היו בו חדר קריאה, מזנון, חדר "קונצרטים" (עם פסנתר) ואולם ישיבות. היוזמה נתנה השראה לפעילים יהודים בוורשה, שהקימו מועדון דומה בוורשה בשנת 1913. הוא משך גם פעילים פוליטיים כולל עובדים ואחרים ואינטליגנציה יהודית המייצגת את המקצועות הטכניים. הארגון שכר נכס ברחוב זימנה דאז.

יוזמה נוספת הייתה איגוד המלאכה היהודי המרכזי בוורשה, שפעל במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא ייצג את הקהילה בפני הרשויות המוניציפליות והעניק הטבות סוציאליות (ארוחות, סובסידיות, ערבי משפחה).

פעילויות אלו הכינו פעילים יהודים לייצג באופן פעיל את קהילת בעלי המלאכה ברפובליקה הפולנית השנייה. למרבה הצער, רובם המכריע של משתתפי תנועת המלאכה לא שרדו את השואה במלחמת העולם השנייה.