בליל ה-9-10 בפברואר 1940, התרחש הראשון מבין ארבעה גירושים גדולים של פולנים מארצות הגבול המזרחיות של הרפובליקה הפולנית השנייה עמוק לתוך ברית המועצות. המסע אל היעד, שאליו נדונו משפחות שלמות ללא קשר לגיל או מצב בריאותי, התרחש בתנאים לא אנושיים, עם כפור נמוך עד 40- מעלות. תנאי ה"מגורים" ביעד לא הבטיחו כי אפילו צרכים בסיסיים יסופקו, והמגורשים נשלחו לעבודה פיזית קשה ביותר.
כתוצאה מההסכמים הגרמניים-סובייטיים, שטחי הרפובליקה הפולנית השנייה ממזרח לנהרות פיזה, נארב, באג וסן היו תחת כיבוש סובייטי. מדיניות הלאום של יוזף סטאלין הייתה להעלים את האוכלוסייה הפולנית משטחים אלה כי מדובר באוכלוסייה 'מסוכנת', כלומר עמידה לתעמולה סובייטית וקשה להפוך אותה ל'אנשים סובייטים'.
במסגרת הגירוש הראשון הוצאו מלכתחילה אנשים הקשורים למדינה פולנית, הפעילים ביותר מתוקף עיסוקם…. הם היו בעיקר מתיישבים צבאיים ועובדי יערות, יחד עם כל משפחותיהם. הפולנים גורשו בקרונות משא לרפובליקות קומי, יקוטסק, בשקיר וקזח, למחוזות אלטאי וקרסנויארסק ולקצוות הצפוניים של ברית המועצות. המגורשים אולצו לעבוד עבודת פרך בגולאגים, במכרות ובטייגה, כמו כריתת עצים, באזורים שבהם קשה היה למצוא מזון.
מצבן של המשפחות המגורשות היה קשה פי כמה משום שהפולנים לא ציפו לפעולות כאלה. זה היה כלל של משרתי ה-NKVD להפר את ההוראות המגבילות ממילא לגבי מה מותר למגורשים לקחת וכמה זמן יש להם לארוז את חפציהם. לעתים קרובות לא ניתנה לקורבנות אפילו הזדמנות לקחת אוכל, בגדים חמים יותר לילדים וכן הלאה. עם זאת, לפעמים היו קצינים שרמזו להורים ההמומים אילו דברים עליהם לקחת מלכתחילה, מה שהביא לעלייה בסיכוי ההישרדות באותה תקופה.
הגירוש הראשון כלל יותר מ-140,000 איש. מספר קטן של מגורשים הצליח להימלט מברית המועצות עם צבא אנדרס. לפולנים המגורשים הייתה הזדמנות לחזור לפולין ב-1946, אך שיעור התמותה במהלך המלחמה היה גבוה מאוד, ולכן רבים לא חזרו למולדתם