המאה ה-19 הייתה תקופה של תיעוש של השטחים הפולניים ושל שינויי המודרניזציה הקשורים אליהם בחברה הפולנית. לתהליכים אלו הייתה השפעה על המיעוט היהודי. האליטה האינטלקטואלית היהודית הבינה שעדיין אפשר להתקיים בקהילה מבודדת יתר על המידה, אך הדבר פגע ביהודים.

הרעיונות הראשונים למודרניזציה של הקהילה היהודית נבעו בעקבות המודלים שעבדו בגרמניה. זו הייתה ההשכלה. כחלק ממנה תכננו חוגי הרפורמה בשנות ה-30 של המאה ה-19 את בנייתו של מה שנקרא בית כנסת גרמני בוורשה. יישום הפרויקט נמשך לאורך זמן. הבניין, שבו נשאו דרשות בגרמנית, הושלם סופית בשנת 1849. הוא שכן ברחוב דנילוביצ'ובסקה ופעל עד 1878.

הרעיונות הרפורמיים הבאים הניחו היטמעות בחברה הפולנית. המתבוללים לא היו קבוצה הומוגנית. דרישותיהם כללו רפורמה בשלטון העצמי היהודי המסורתי, העלאת רמת החינוך, שינוי כמה מנהגים יהודיים (למשל לבוש) והשגת זכויות אזרחיות כמו שהיו לאוכלוסייה הנוצרית. הבדלים בסביבה זו היו ביחס למידת הפתיחות לחברה הפולנית, ולתפקידה של השפה הפולנית והחילון של בתי הספר.

התומכים בשילוב מלא, אך לא בדת כשלעצמה, היו פעילים במיוחד בשנות ה-60 של המאה ה-19. בתקופת ההפשרה שלאחר סבסטופול, שבאה בעקבות תבוסתה של רוסיה במלחמת קרים ובמרד ינואר, נפתח גם החלק של המודעות הלאומית בחברה הפולנית למגעים עם הקהילה היהודית. אלכסנדר ויילופולסקי (1803-1877), ששאף למודרניזציה של המדינה על בסיס המדינה העירונית, ביקש לשתף פעולה עם היהודים. הוא היה פקיד בעל השפעה רבה בממלכת פולין לפני פרוץ מרד ינואר.

המתבוללים המזוהים ביותר עם החברה הפולנית הכריזו על הרעיון שמטרת האינטגרציה היא ליצור שכבה של פולנים מאמונת הפסיפס בחברה הפולנית. הם הטיפו לדעות אלה בעיתונות, שהייתה אמצעי התקשורת החברתית המודרני ביותר באותה תקופה. כתב העת שפרסמה החברה הזו נקרא "השחר". שמו לא היה מקרי – הוא הביע תקווה לתחילתה של תקופה חדשה בחיי הקהילה היהודית בפולין.

העורך הראשי של העיתון היה דניאל נויפלד (1814-1874), ובמערכת היו גם יעקב רוטונד (1818-1913) ובוגרי בית הספר הרבני בוורשה (1826-1861). כתב העת פורסם בין 1861 ל-1863, עם סך של 121 גיליונות. ה-13 הראשונים נדפסו בבית הדפוס של אלכסנדר גאנס, והבאים בבית הדפוס של "גזטה פולסקה". כמו כל שאר כתבי העת בממלכת פולין, "השחר" היה נתון לצנזורה מונעת ומדכאת מצד השלטונות הרוסיים. כתב העת הופץ על ידי חנות הספרים של הנריק נתנזון ולאחר מכן על ידי החנות של מיכאל גליקסברג. שתיהן היו ממוקמות בקרקובסקי פשדמיישצי בוורשה. שיטת החלוקה הבסיסית הייתה מנוי, שמחירו היה תלוי במקום מגוריו של הקורא. בשנים 1861-1862 עמד מחיר המנוי בוורשה על 20 זלוטי או 3 רובל בשנה, ובפרובינציות 24 זלוטי (3 רובל ו-60 קופיקות), בעוד שמחוץ לגבולות ממלכת פולין המחיר היה 37 זלוטי ו-10 גרושן (5 רובל ו-60 קופיקות). העיתון נהנה מקהל קוראים רב, כפי שמעידה עליית נפחו מ-8 ל-14 עמודים. "השחר" יצא לאור בפולנית, בעוד שהגופן העברי שימש לכתיבת שמות יהודיים.

"השחר" חולק למדורים הבאים: ידיעות רשמיות, בעיקר הנוגעות ליהודים, ומידע על חגי ישראל הקרובים והמצוות הנובעות מהם. העיתון הכיל גם: מאמרי מבוא, מאמרים וטורים מדעיים ותיאולוגיים בנושאים חברתיים, הדפסות מחודשות של קטעים מכתבי רבנות, מידע ממוסדות שונים (מדעיים, דתיים, חברתיים), טורים בנושאי היסטוריה, משפט, תעשייה ומסחר, חקלאות, ביוגרפיות, התכתבויות, ביקורות על מאמרים, שירה ומה שנקרא שונות.

הנטייה המתבוללת של העיתון הייתה ניכרת בשפה ובבחירת התוכן. "השחר" דיווח על גורלם של רבנים שנידונו לגלות או שאולצו לעזוב את ממלכת פולין כחלק מהדיכויים על גילוי סולידריות עם פולנים שלוקחים חלק בגילויים פטריוטיים-דתיים שקדמו לפרוץ מרד ינואר. נמסר מידע על תפילות בהן השתתפו רבנים המלמדים בפולנית. הודפסו מכתבים מהפרובינציות, שנשלחו על ידי אנשים שניסו להפיץ את רעיון האינטגרציה עם הפולנים מחוץ לוורשה. בנוסף, "השחר" לקח על עצמו גם יוזמות הוצאה לאור, כמו קידום הוצאת "ספר התפילה לנשים פולניות מאמונת הפסיפס", בהוצאת הנריק נתנזון, ותרגום חומשי התורה לפולנית.

כתב העת נסגר באוקטובר 1863 על ידי השלטונות הרוסיים, בניגוד להסכם הפולני-יהודי. דניאל נויפלד הוגלה לחליאבינסק אשר באורל למשך שנתיים.