האוכלוסייה היהודית הצטרפה גם היא למאבק של פולין להשבת עצמאותה. דוגמה אחת לכך הייתה סדרת ההפגנות הפטריוטיות בוורשה בשנת 1861. חלק מהיהודים עמדו אז כתף אל כתף עם הפולנים כאשר הרשויות של רוסיה הצארית פתחו עליהם באש. 

פולין חדלה להתקיים רשמית בשנת 1795 בשל יוזמה משותפת של מעצמות שכנות: פרוסיה, רוסיה ואוסטריה. למרות זאת, המדינה הפולנית המשיכה להתקיים בליבם ובראשם של פולנים ויהודים.

תקופת חוסר העצמאות נמשכה 123 שנים (עד 1918). לנוכח אובדן החירות, הפולנים לא נותרו פסיביים והוקיעו את הציות לכוחות הכובשים.

ההיסטוריה מספקת ​​דוגמאות רבות למאבק פולני-יהודי משותף, כולל הפגנות פטריוטיות בשנות ה-60  של המאה ה-19 בוורשה. אירועים אלה היו הקדמה להתקוממות החמושה של הפולנים נגד הפלישה הרוסית – מרד ינואר.

קתולים ויהודים ביחד נגד רוסיה 

ההפגנות הפטריוטיות הפולניות שאורגנו משנת 1860 הפכו למטרד בעין של הרשויות הרוסיות. עם הזמן הרוסים הגיבו באכזריות רבה יותר – הם ירו והרגו את המפגינים.

למרות שהיה חורף בוורשה, הימים היו חמים. ב-25 בפברואר 1861 התקיימה בוורשה הפגנה פטריוטית ענקית לזכר הקרב על אולשינקה גרוכובסקה – הקרב העקוב ביותר מדם במהלך כל מרד נובמבר (25 בפברואר 1831). כשראו את הקהל שהתאסף לחגוג את הימים האלה, הסתערו הרוסים על ההמון והיכו את המפגינים בכלי הנשק שלהם. אחד המפקדים ניסה לחטוף שלט מתלמיד פולני, אך הוא הגיב והכה את פניו. אנשים רבים נעצרו ונשלחו למצודה – מבצר שבו החזיקו הרשויות הרוסיות אסירים פוליטיים.

ההפגנות נמשכו יומיים לאחר מכן, ב-27 בפברואר, כשהרוסים החליטו להשתמש בנשק חם נגד קהל נטול אמצעי הגנה בפעם הראשונה. מטח נורה מהרובים הרוסים ו-5 פולנים נהרגו מבין המפגינים.

הלווייתם, שכונתה "הלוויה של חמשת הנופלים", התקיימה ב-2 במרץ והפכה להפגנה פטריוטית נוספת. נכחו בה לא רק קתולים אלא גם אוונגליסטים ויהודים. הם קראו לפיוס בין נוצרים לחסידי היהדות והלהיטו אותם לפנות נגד האויב המשותף: האימפריה הרוסית.

הם ירו ביהודי שנשא צלב

מעשה פטריוטי נוסף בהשתתפות תושבי ורשה התרחש ב-8 באפריל. למרות ששלטונות הצאר אסרו על ההפגנה, תושבי ורשה יצאו הפעם לרחובות כדי לקבור את קסאברי סטובניצקי שנרדף בעבר על ידי המשטר הרוסי ונשלח למחנות הקטורגה בסיביר. במאה ה-19 משמעות הדבר הייתה מסע כפוי עמוק לתוך האימפריה הרוסית כדי להתיישב שם ללא זכות לשנות את מקום המגורים כאסיר. הלוויה הפכה שוב להפגנה פטריוטית.

המשתתפים עברו מבית העלמין הקתולי לבית העלמין היהודי. בקברו של אנטוני אייזנבאום, מנהל בית הספר הרבני בוורשה שהלך לעולמו ב-1852, התרועעו יחד פולנים ויהודים באופן סמלי. הרב יצחק קרמשטיק נאם ועודד את שיתוף הפעולה בין שני העמים. אגטון גילר, פובליציסט ופעיל פטריוטי, כתב שחסידי היהדות שרו את השיר הפטריוטי הפולני "אלוהים שמור את פולין". הנוכחים עזבו את בית הקברות היהודי והחלו בצעדתם לכיוון מרכז העיר, שם הדרמה הייתה אמורה להתרחש.

את הקהל הוביל קרול נובאקובסקי, סטודנט ששוחרר מהכלא הצארי. הוא נשא בידיו צלב כשנשמעה הפקודה הרוסית: הביאו אותו בחיים!

באותו זמן קוזקים בשירות הרוסים הסתערו על ההמון והכו את המפגינים. כשנובאקובסקי כבר לא יכול היה לשאת עליו את הצלב, יהודי בן 17 בשם מיכאל לנדי, הרים אותו אך במהרה הוא נפגע מכדור רוסי ונפל. כמה מאות בני אדם מתו באותו יום כולל יהודים אחרים. בהשגחת שוטרים, אביו של מיכאל לנדי, הנריק, קבר את בנו ב-10 באפריל.

הם חיללו כנסיות וכלאו רבנים

הפולנים תחת הכיבוש הרוסי עדיין ארגנו חגיגות פטריוטיות. הפגנה פולנית גדולה עם יהודים התקיימה ב-10 באוקטובר. האירוע היה הלווייתו של הבישוף אנטוני פיילקובסקי. הרשות הצארית הגיבה בהחלת משטר צבאי. עם זאת, לא הייתה לכך השפעה.

ב-15 באוקטובר הפולנים חגגו את יום השנה ה-44 למותו של תדיאוש קושציושקו, שהוביל את המרד הפולני נגד רוסיה הצארית ב-1794 ונלחם לעצמאותה של ארצות הברית.

הם התפללו בכנסיות למען הגיבור הפולני-אמריקאי כשחיילים רוסים פרצו פנימה, הכו את הקהל ולקחו אותם ממקומות התפילה היישר לכלא. כמרי הכנסייה הקתולית החשיבו את הכנסיות למחוללות.

כששמעו על כך, החליטו אנשי הדת היהודים להפגין מחווה של סולידריות. דוב בר מייזלס, הרב הראשי של ורשה, הורה לסגור את כל בתי הכנסת בוורשה. הרוסים נקמו ביהודים ועצרו את מייזלס ושני רבנים נוספים.

האווירה בוורשה ובחלקים אחרים של פולין הכבושה על ידי הרוסים הפכה למתוחה יותר ויותר. זכרם של הנרצחים, הפצועים הרבים, הכלואים והמעונים מבין אנשי המצודה היה טרי. במהרה התרחש אירוע קצה נוסף- התקוממות חמושה של פולנים, מרד ינואר, שוב חיבר יהודים עם פולנים במאבק נגד האימפריה הרוסית.