בתקופת הכיבוש הגרמני נחרבה ורשה כליל. רייכספיהרר SS היינריך הימלר הורה להשקיט את העיר כחלק מהתגמול של הגרמנים על מרד ורשה (1944) ולהשמידה לחלוטין. ההריסה המתוכננת של בירת פולין נמשכה מאוקטובר 1944 עד ינואר 1945, כאשר הצבא הפולני ה-1 נכנס לבירה לאחר המתקפה של הצבא האדום ב-17 בינואר.
הרס העיר בוצע על ידי יחידות הרס מיוחדות (Technische Nothilfe) בפיקודו של ה-SS-Gruppenführer ווילי שמלכר. בנוסף להריסת חלקים עצומים מבנייני העיר, שאוכלוסייתם מנתה 1,289,000 תושבים לפני מלחמת העולם השנייה, הם שדדו או הרסו יצירות אמנות וארכיונים ופירקו את התשתית הטכנית שלה. פעולות אלה השלימו את הנזקים שהתרחשו בתחילת המלחמה ובמהלך המרד.
האזרחים שעזבו את ורשה קיבלו עזרה מתושבי העיירות הסמוכות. המעטים שנותרו בין ההריסות נודעו בשם "הרובינסונים של ורשה". הפעולה הנאצית ההרסנית חסרת התקדים הייתה אמורה להוות דוגמה מרתיעה גם למדינות כבושות אחרות באירופה.
למרות איסורים מנהליים, תושביה החלו לחזור לוורשה כמעט מיד לאחר הריסתה. ימים ספורים לאחר ההשתלטות הסובייטית על הבירה, ב-22 בינואר, הוקם המשרד לשיקום עיר הבירה ורשה, שטרם אושר על ידי השלטונות הקומוניסטיים החדשים. מה-14 בפברואר הוא פעל רשמית תחת השם "משרד השיקום של עיר הבירה".
פרויקט שיקום העיר מנזקי המלחמה הכוללים, שהגיע לכ-65% מכלל הבניינים בה, היה רעיון חדשני לחלוטין, בניגוד להמלצות השימור דאז, בהנחה של שיקום האתרים החשובים ביותר בלבד או תיקון של אלה לא ניזוקו לחלוטין. יישום הפרויקט בפולין שנהרסה במלחמה נראה לא ריאלי, במיוחד מכיוון שהגדה השמאלית של ורשה נהרסה ב-85%. עם זאת, התוכנית יצאה לפועל – בעיקר הודות להתמדה ומחויבות יוצאת דופן של אדריכלים פולנים והמאמץ יוצא הדופן של החברה הפולנית כולה.
בשנת 1980, העיר העתיקה של ורשה נכללה ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו בתור השחזור האדריכלי השלם הראשון.