בנדיקט דיבובסקי (1833-1930) הוא אחד מאבות הלימנולוגיה הפולנית (ביוונית: limno – מקווה מים מתוקים), מדע בתחום ההידרולוגיה החוקר את מי המאגרים היבשתיים. בשנת 1864 הוגלה החוקר בשל פעילותו המחתרתית, על ידי השלטונות הצארים לזבאיקלסקי קראי, כלומר דאוריה. כזואולוג מנוסה, הוא גילה מספר בעלי חיים חדשים ולא מוכרים. הוא חקר את החי האנדמי ואת שרידי החי באגם באיקל. הוא תיאר כמעט 400 מינים של בעלי חיים באגם הזה. עבודתו היא התיאוריה של היווצרות באיקל והתפתחות החי שלו. בסך הכל הוא כתב 43 עבודות מדעיות על עולם החי של האגם הזה.

דיבובסקי לא עבד לבד במהלך 12 שנות גלותו. בתקופה הראשונה ליוו אותו שני פולנים – ויקטור גודלבסקי ואלפונס פרבז. הראשון היה צייד נלהב, והשני ידע להכין עורות לתערוכות. לאחר שנתיים של גלות אפשרו השלטונות הרוסיים לשלושתם לגור בכפר קולטוק שעל אגם באיקל. שם החל דיבובסקי לחקור את החי באגם בתנאים קשים ביותר, עם טמפרטורה של מינוס 40 מעלות צלזיוס. עד לבואו נחשב האגם לעני מאוד בהיבט זה.

המדען מיקד את תשומת לבו גם בחי ביבשה. מחקריו המתקדמים בתחום זה הותירו רושם על החברה הגיאוגרפית בסנט פטרבורג, שהחליטה להעניק לו מדליית זהב על תגליות במזרח סיביר. אחד מתת-מיני הצבאים נקרא על שמו. חיה זו נקראת צבי דיבובסקי לכבוד מגלה הצבי המזרחי.

החוקר חדר לשטחי האמור, האוסור והפרימורסקי. הוא ביקר בנהרות אונון וארגוני ובעמור, אוסורי ואנגרה. הוא הכיר את אגם צ'ובסוגול במונגוליה ואת צ'אנקה (היום הגבול בין סין לרוסיה).

גלותו של דיבובסקי הסתיימה ב-1876, הודות להתערבות של שלטונות רוסיה ומדענים מסנט פטרבורג שהעריכו את עבודתו של החוקר הפולני. לאחר חזרתו, בשנת 1883 הוא מונה למנהל המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת לבוב (לביב של היום).

אחד מממשיכי עבודתו של הביולוג הפולני הגדול היה יוזף נוסבאום-הילרוביץ' (1859-1917). שניהם שיתפו פעולה בתיאור אוספי באיקל. ב-1906, לאחר פרישתו של דיבובסקי, קיבל עליו נוסבאום את תפקיד ראש המחלקה לזואולוגיה ואנטומיה השוואתית בפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת לבוב. עם השנים, המחלקה הפכה לאחד המרכזים הזואולוגיים המודרניים ביותר באירופה.