ההתיישבות היהודית בארצות המזרח של חבר העמים הפולני-ליטאי החלה במחצית השנייה של המאה ה-14 עם מסע הקולוניזציה המוגבר שניהלה רותניה בהובלת קזימיר הגדול. במאות ה-14-16 כבר היו מרכזי אוכלוסייה יהודיים גדולים יותר בווליניה, פודוליה וליטא. בנוף של אוקראינה, בלארוס וליטא של ימינו, יש עד היום שרידים בולטים של התושבים היהודים לשעבר – בתי כנסת, המציגים שפע של סגנונות שונים והשפעות אמנותיות.

חלק ניכר מיהודי האזורים הללו חיו באזורים הכפריים, עסוקים באופן מסורתי בהשכרת חדרים באכסניות, טחנות ולעתים אחוזות. החיים הדתיים התרכזו בקהילות (קהלים), בהן היו בתי תפילה – בתי כנסת. בעיירות גדולות יותר, הם היו בדרך כלל בנייני לבנים, שהתייחסו בקנה מידה ובארכיטקטורה לבניינים של המעמד הבינוני, לפעמים לאדריכלות חצר או קודש. לבתי הכנסת מלבנים היו איכויות ארכיטקטוניות יוצאות דופן, בין היתר, בלבוב – בית הכנסת ורד הזהב, (1582), סלונים (1642) ובז'ובקווה, פינסק, נובופול (המאה ה-17). קהילות קטנות יותר בנו בדרך כלל בתי כנסת מעץ, צנועים יותר. בדרך כלל היה להם רק חדר תפילה לגברים, ובו ארון עם מגילות הברית הישנה (ארון הקודש) בקיר המזרחי, דוכן מוגבה בחלק הקדמי (בימה), פרוזדור, ולעתים רחוקות יותר חדר נפרד לנשים. בתי הכנסת מעץ ייצגו מגוון רב של סגנונות וכן פתרונות מבניים ודקורטיביים. בלוקים מקוריים עם כיפות, פנים עם מראה קמרונות ועיטורים עשירים בציור היו בבתי הכנסת בחודורוב (1640-50), יאנוב ליד טרמבובלה (המאה ה-17), פודרבישץ' (1690), וולפה (המאה ה-18).

מסוף המאה ה-17 חלה ירידה בארכיטקטורת הקודש היהודית בארצות המזרח של חבר העמים הפולני-ליטאי, שנגרמה הן על ידי פוגרומים קוזקים, רדיפות ודיכוי על ידי המדינות המחלקות, והן על ידי תנועות דתיות חדשות, כולל החסידות שהשפיעה על פישוט הצורות האדריכליות, או על תנועתם של יהודים מתקדמים (ההשכלה, המחצית השנייה של המאה ה-19), שהעדיפה בניית בתי כנסת מתקדמים המשלבים מוטיבים אוריינטליים עם חללי פנים שעוצבו בהשפעת פתרונות פרוטסטנטיים.