ברפובליקה הפולנית השנייה, המוסד החינוכי, שהיה מכונה "בית האב בודואן", היה מוסד בניהול עצמי שנוהל על ידי המועצה העירונית של ורשה כדי לתת מחסה לאימהות וילדים. במהלך המלחמה היו בין דייריו ילדים יהודים. הבית קיים ברציפות מאז המאה ה-18.

המוסד נחשב לבית היתומים הראשון בפולין. הוא נוסד בסביבות 1732 על ידי האב גבריאל בודואן. הפרסביטר הצרפתי הקתולי ייצג את קהילת האבות המיסיונרים.

תושבי ורשה ידעו שבשער הבניין הותקן פתח עם מגש. במשיכה בחוט, המגש החליק החוצה מהשער ואז היה אפשר להשאיר בתוכו תינוק. כאשר, בעזרת החוט, המגש נעלם לתוך השער, צלצל פעמון שהזעיק את צוות הבית. זה אמר שהגיע ילד חסות חדש.

בשנת 1838 עבר בית היתומים לידיים חילוניות והוא היה כפוף למועצה הרפואית הכללית, לחברת הצדקה של ורשה או למועצת הרווחה הראשית ולבסוף למועצה העירונית לצדקה ציבורית, ולאחר מכן, בתקופת הרפובליקה השנייה, למועצת העיר ורשה.

לאחר שפולין נכבשה על ידי הגרמנים ב-1939, נאלץ המוסד להתמודד עם המדיניות האנטי-יהודית של הכובשים. הצוות שלו חילץ ילדים יהודים מהשואה. ילדי חסות אלו, שאופיינו במראה השמי המובהק שלהם, נלקחו לפרובינציות הפרבריות של ורשה – לקלריסבו, גורה קלווריה, איגנצוב, אוטווק ופרושקוב, שם היו מעונות. חלק מהילדים נסעו קצת יותר רחוק, למשל לטורקוביץ. שם נוהל בית יתומים על ידי האחיות המשרתות של התעברות ללא חטא של מריה הקדושה.

מנהלת הבית בתקופת המלחמה הייתה מריה פרוקופוביץ'-וייז'בובסקה, רופאה ששיכנה זמנית את לודוויק וחנה הירשפלד ואחרים בזמן המלחמה. כדי להציל ילדים יהודים, היא שיתפה פעולה עם יאן דוברצ'ינסקי, שהיה ראש המדור לטיפול סגור של מחלקת הטיפול והבריאות של ורשה במועצת העיר ורשה. שני אלה, כמו גם מספר אנשים אחרים במוסד שהיו מעורבים בתנועה להצלת ילדים יהודים, נאלצו להישאר במסווה לחלוטין. ילדים שנקלטו במוסד נאלצו להחזיק ב"מסמכים אריים", כי הגרמנים ערכו בשיטתיות בדיקות בבית, וחיפשו ילדי חסות יהודים.

עם הזמן התרחב מספר משתפי הפעולה, כולל אירנה סנדלר. לא ידוע מספרם המדויק של הילדים שניצלו כך. היו כנראה בסביבות 200.