מחנה ההשמדה קולמהוף, השוכן על נהר הנר, בפולנית "Chelmno nad Nerem", החל לפעול בסתיו 1941 בוורתגאו (וורתלנד). המחנה היה מקום מותם המיידי של יהודים מהוורתגאו, כמו גם רומאנים וסינטי. גם מספר פולנים מתו שם. לפי הערכות, בין 150,000 ל-250,000 בני אדם קיפחו את חייהם בקולמהוף.

בחירת המיקום לא הייתה מקרית. קולמהוף היה ממוקם בחלק של הוורתגאו עם מספר הגטאות הגדול ביותר, כולל הגטו בלודז', כ-60 ק"מ משם. כמו כן, הגורם המכריע היה חיבורי הרכבת הנוחים בין קולמהוף לקולו, שחיבר את לודז' ופוזנן. ארמון ניאו-גותי נטוש, אסם קלאסיסטי וכ-3 דונם של פארק וגנים צמודים שימשו לשכן את המחנה החדש שהוקם. במבט ראשון, המבנים לא עוררו את חשדם של הקורבנות.

מפקד המחנה היה הרברט לנגה (1940-מרץ 1942). בסביבות 120-130 אנשי SS עבדו שם באופן קבוע. לנגה הוא שיזם את שיטת ההרג הכוללת שימוש בפחמן דו חמצני, שנפלט מ​משאיות במה שנקרא תאי גזים ניידים. לפני שלנגה נשלח למחנה, הוא בדק בעבר את שיטת ההרג הזו במהלך מבצע T-4. בתחילה הותאמו משאיות שיוצרו על ידי דודג', מרצדס וסאורר למטרות רצחניות, ובהמשך סופקו קרונות שהוכנו באופן מתאים על ידי החברה הגרמנית Gaubschat Fahrzeugwerke GmbH, מברלין.

לאנשים שהגיעו לחלמנו נאמר שהם יישלחו למחנות עבודה. לאחר מכן, כשהם הופשטו לאמבטיה כביכול, הם הובלו לתוך קרונות אטומים הרמטית שבהם נפלטו אדי פליטה. כמה אסירים נורו. גופות המוצאים להורג הועברו ליער ז'וצ'בסקי הסמוך, שם נקברו בקברי אחים. בקיץ 1942 נחשפו בורות הקבורה על ידי הגרמנים והם החלו לשרוף את הגופות, תוך מחיקת עקבות פשעיהם. לצורך כך נבנו משרפות כך שניתן יהיה לשרוף ביתר יעילות גם את גופות הקורבנות מהשילוחים הבאים. עם זאת, באביב 1943 נסגר המחנה והמבנים (כולל הארמון והמשרפות לשעבר) פוצצו.

קולמהוף נשאר סגור עד יוני 1944. רציחות המוניות החלו שוב כשהגיעו שילוחים מלודז'. מסע ההשמדה התחדש בזמן לפני הגעת הצבא האדום. לבסוף, המחנה חדל להתקיים ב-17 בינואר 1945, ערב כניסת הצבא הסובייטי.