בני הזוג פבלאק התגוררו באולשנקה (עיריית קרצ'ונוב) במחוז לובלין. הם היו חקלאים. למרות הפחד והחרדה לחייהם, הם הסתירו משפחה יהודית בת 4 נפשות.
ברוניסלבה וסטפן פבלאק התפרנסו כחקלאים לפני המלחמה. החווה שלהם, השוכנת בכפר אולשנקה, הייתה צמודה ליער המקומי, אותו כינו המקומיים "חמיאלובסקי". לפני המלחמה הם היו חברים טובים של משפחת ברונה היהודית מביצ'אווה, שעסקו במסחר.
בחורף 1941 עד 1942 הגיעה אלקה ברונה לבית המשפחה הפולנית, וביקשה מסטפן להסתיר אותה, את בעלה מורדק ואת שני בניהם (יצחק ומוישי). משפחת פבלאק קלטה את היהודים. את העיתוי של החלטה חשובה זו עבור הפולנים, כמו גם את המניעים שלהם, ניתן לקלוט בעדותה של ברוניסלבה לאחר המלחמה: "הייתי בהלם ולאחר התלבטות עם בעלי סטפן – למרות הסכנה הגדולה (העצומה) לנו ולבת שלנו, יאדוויגה, (הסכנה הייתה מוות על ידי הגרמנים) החלטנו להציל את חיי המשפחה היהודית הזו, משפחת ברונה. הובילה אותנו העובדה שהכרנו אותם ויותר מכך, כנוצרים, החלטנו להציל את חייהם של השכנים שלנו שהיו בסכנת הכחדה."
המסתור התחיל בחפירת בור באדמת הרפת בסודיות רבה. הוא היה מכוסה קרשים וקש. גם חלקו העליון של הבונקר היה מרופד בחומר עץ, והסוו אותו על ידי הנחת חותך קש מעליו שהיה מיועד לחתוך קש לבעלי החיים. הכניסה למקום המסתור התאפשרה רק על ידי משיכת הקרשים. הבונקר היה מצויד בדרגשים לשינה. הודות לשמיכות והכריות שנתרמו על ידי בעלת הבית, התנאים בפנים היו נסבלים.
לאחר המלחמה, ברוניסלבה נזכרה גם בהיבטים נוספים של עזרה למשפחה היהודית בת ארבע נפשות. מכיוון שהם הקפידו על כללי הכשרות, לפעמים היה צורך להכין עבורם ארוחות בנפרד. ברוניסלבה כינתה דרישה זו "אי נוחות גדולה". המזון והכלים ליהודים נישאו מדי יום בדלי על ידי בתם של בני הזוג פבלאק, יאדוויגה. הרעיון היה ליצור את הרושם שלמשפחה אין מה להסתיר, בחזרה על השגרה מדי יום.
מפעם לפעם נאלצו בני הזוג ברונה לשטוף את עצמם. פעילות רגילה זו "על פני השטח", בתנאי מחתרת, הפכה למפעל גדול. הרחצה נעשתה בלילה באמבט שהובא במיוחד יחד עם כלים אחרים.
בני הזוג ברונה ופבלאק שרדו את הכיבוש הגרמני. המשפחה היהודית עזבה לארה"ב. לאחר המלחמה שמרו שתי המשפחות קשר בכתב. הן חלקו מידה רבה של לבביות וחיבה הדדית.