במהלך מלחמת העולם השנייה התגוררה בסמבור רוזליה קוסטוס, אלמנה עם שני ילדים, ג'נוופה ומייצ'יסלב. ביתם ברחוב קופרניקה 1 הפך למקלט ליהודים כאשר הגרמנים כבשו את העיירה ב-1941 ושנה לאחר מכן הקימו גטו ברובע בליך. בדצמבר 1942, במהלך מצוד גרמני, פגשה רוזליה את מרטין גרוס, שאותו ועוד חמישה יהודים היא החביאה במרתף תוך סיכון חייה וחיי משפחתה.

בדירת קוסטוס היו שני חדרים ומטבח, בו הייתה הכניסה למרתף, שם אורגן מסתור ליהודים. רק בתה ובנה של רוזליה ידעו על נוכחותם. על בסיס יומי, האם והבת התפרנסו ממסחר בשוק, בעוד מייצ'יסלב מכר עיתונים. הם נתמכו כלכלית על ידי אחד המסתתרים, זיגמן, שהיו לו קצת חסכונות.

במשך 18 חודשים, בתנאים קשים ביותר, טיפלו הפולנים ביהודים המסתתרים. רוזליה בישלה אוכל בלילה, וכשיצאה עם הילדים לעבודה, היא השאירה פתק על הדלת "אנחנו לא בבית". היהודים יצאו מהמרתף רק בלילה לאכול ולנוח. זו הייתה גם הזדמנות לדבר ולקרוא את העיתונים שמייצ'יסלב הביא.

יום אחד, כשג'נוופה חזרה מהעבודה, גרמנים עם כלב הלכו לכיוון לביתם. רוזליה, שדיברה גרמנית, עצרה אותם בטענה שהם החזיקו ארנבות במסדרון שהכלב יכול לתקוף. הודות לפיקחותה ולידע שלה בשפה הגרמנית, נמנעה טרגדיה.

היהודים שהו אצל קוסטוס עד ספטמבר 1944, וכאשר סמבור ננטשה על ידי הגרמנים, עזבו הניצולים את מקום המסתור. זמן קצר לאחר המלחמה נותק הקשר במשך שנים רבות

רוזליה קוסטוס מתה ב-1957, אך אומץ ליבה והקרבתה לא נשכחו. בשנת 1997, ג'נוופה מרצ'וק, בתה של רוזליה, גילתה שמרטין גרוס מחפש את משפחתה. הם החליפו מכתבים, ולאחר מכן ג'נוופה ביקרה אותו בארצות הברית.

ב-1 בפברואר 2001 זכתה משפחת קוסטוס בעיטור "חסידי אומות העולם" מטעם מכון יד ושם. האומץ של אישה אחת עם ילדיה קיבל אפוא סוף סוף את הכבוד שנים רבות לאחר תום מלחמת העולם השנייה.