המרד של יהודי הזונדרקומנדו במחנה הריכוז וההשמדה הגרמני אושוויץ-בירקנאו, שהתקיים ב-7 באוקטובר 1944, הוא אחד האירועים הטרגיים בתולדות השואה. יחד עם זאת, הוא מעיד על אומץ לבם של האסירים היהודים.

הזונדרקומנדו (בגרמנית: חוליה מיוחדת) הייתה קבוצת אסירים, שהורכבה בעיקר מיהודים, שאולצה על ידי הנאצים הגרמנים לבצע את המשימה הנוראה ביותר במחנות – פינוי גופות הנרצחים מתאי הגזים. בתחילה, מספרם של קומנדו כאלה באושוויץ-בירקנאו היה בסביבות 80 נפשות, אך עד 1944 מנה הזונדרקומנדו כ-900 אסירים.

בסוף קיץ 1944, כאשר ירד מספר השילוחים למחנה זה, החלו הגרמנים לחסל פיזית גם את אסירי הזונדרקומנדו. בספטמבר הם השמידו כ-200 מהם. בהיותם מודעים לגורלם, החליטו חברי המפקדה הנותרים על התנגדות מאורגנת. שבויי מלחמה מברית המועצות, שנאלצו גם הם לעבוד בזונדרקומנדו, לקחו חלק בהכנות למרד. המארגנים העיקריים של המרד היו יהודים פולנים – זלמן גרדובסקי, ינקיאל הנדלסמן, יוסף דרסינסקי ויוסף דרבוס.

התוכנית הייתה נואשת, אבל היו לה מטרות רציונליות וניתנות להשגה. היא כללה השגת חומרי נפץ בתמיכתן של נערות יהודיות שעבדו בפירוק מטוסים ישנים. התכנון היה אז לפוצץ את המשרפות, להצית את הצריפים ולברוח דרך גדרות המחנה החתוכות. המרד היה אמור להתחיל ב-7 באוקטובר.

בבוקר אותו יום הגיע מידע לחברי הזונדרקומנדו לפיו מתכננים להשמיד עוד כ-300 מהם. האות לתחילת המרד היה הצתת אחת המשרפות. ערוכים לכל דבר, התחמשו היהודים באבנים, בפטישים ובגרזנים. כשאנשי ה-SS הגיעו אחרי השעה 13:00 לקחת את השבויים, החל הקרב. קרמטוריום IV הוצת וההתנגדות המאורגנת עברה לקרמטוריום II.

למרות המאבק ההרואי, המרד הסתיים בתבוסה של היהודים. כ-250 משתתפים נהרגו בקרב וכ-200 נוספים הוצאו להורג. לאחר המרד ירד מספר האנשים בזונדרקומנדו מ-663 ל-212. ארבע הנשים שסיפקו את חומרי הנפץ נתלו בפומבי – זה קרה שלושה שבועות לפני שהסובייטים נכנסו למחנה.