לפני 80 שנה, בלילה שבין ה-27 ל-28 בנובמבר 1942, החלו הגרמנים בגירוש האוכלוסייה האזרחית הפולנית מזמוישצ'יזנה הכבושה. ההנחה היא שעד אוגוסט 1943 יותר מ-100,000 איש, כולל 30,000 ילדים, נאלצו לעזוב את בתיהם.

ב-1941 פיתחו הגרמנים מסמך המכונה 'התוכנית הכללית למזרח' (General Plan Ost), אשר שאפה ליישוב המוני של כ-30 מיליון בני אדם מהשטחים הפולניים ומהחלק המערבי של ברית המועצות. בתמורה, 5 מיליון גרמנים היו מועברים לאזורים הנטושים. זה היה בהתאם למדיניות הגרמנית של סיפוק מרחב מחיה (Lebensraum).

התוכנית כללה מימוש בשלבים עוקבים לאורך תקופה של 25 שנים. הפרויקט פותח במשרד האבטחה הראשי של הרייך השלישי בפיקוחו הישיר של היינריך הימלר, שהחליט ביולי 1941 שהאזור הראשון שיכוסה בפעולת העקירה יהיה אזור זמוישצ'יזנה, הממוקם בחלק המזרחי של מחוז לובלין בממשל הכללי. הבחירה באזור זה לא הייתה מקרית, שכן הוא היה מפורסם באדמותיו הפוריות באופן יוצא דופן. פעולת הגירוש הראשונה, כניסיון, בוצעה בנובמבר 1941. באותה הזדמנות נעקרו כ-2,000 בני אדם מכמה כפרים באזור זמושץ' לאזור הרוביישוב.

באמצע נובמבר 1942 הימלר חתם על הנחיה המכירה באזור זמוישצ'יזנה כ"אזור היישוב מחדש הגרמני הראשון בממשל הכללי". פעולת הגירוש החלה בליל ה-27-28 בנובמבר 1942 החל בסקיירביישוב ובכפרי הסביבה. לאחר מכן, הגרמנים ביצעו את הפעולה בכפרים הבאים במחוזות זמושץ', הרוביישוב, טומאשוב ובילגוריי. תושבי הכפרים המגורשים הורו על ידי הכובשים לקחת רק את חפציהם האישיים ההכרחיים ולהתאסף במקום מסוים. במקום רצחו הגרמנים בדרך כלל נכים, חולים או קשישים. המגורשים קובצו או הועברו למחנות מעבר. שם בוצעה סלקציה, חלקם נשלחו לעבודות כפייה ברייך השלישי ואחרים נלקחו למחנות ריכוז.

טרגדיית הגירוש השפיעה גם על ילדים. רבים מהם לא שרדו את שהותם במחנה המעברה וכן את תנאי הניידות הקשים ביותר. יותר מ-4,500 ילדים נשלחו לגרמניזציה. חלק גדול מהם מעולם לא שבו למשפחותיהם, והפכו לקורבנות הגרמניזציה.