לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ברייך השלישי ב-1933, קמה באופן ספונטני תנועה חברתית בקרב יהודי פולין כדי לסייע לפליטים יהודים שגורשו מגרמניה. שם, הם נרדפו פיזית, חומרית ומשפטית על ידי חוקי נירנברג. הפגנת עזרה מוחשית מיהודי פולין הייתה דרך הקמה ספונטנית של ועדות יהודיות רבות לסיוע לפליטים.

זו הייתה תנועה עממית ולא ריכוזית; אף על פי כן, התברר כי הדוברת של כל הוועדות, שהיו רבות מהן בפולין, הייתה הוועדה הבין-ארגונית לסיוע לפליטים שבסיסה בוורשה. רגע חשוב עבור התנועה כולה היה גירוש יהודי פולין מגרמניה באוקטובר 1938. באותה תקופה הוקם הוועד הכללי לסיוע לפליטים יהודים מגרמניה בבירת פולין ברחוב Tłomackie 5. הוא מילא תפקיד של סוג של מרכז תיאום לסיוע המתפתח באינטנסיביות ברחבי פולין. גוף זה הוקם לאחר ששתי משלחות מוורשה יצאו למחנות הפליטים בזבשין ובכויניצה. בראש הגוף עמד מויז'ש שור, היסטוריון ידוע ומוערך ברפובליקה הפולנית השנייה. בזבשין הוקם משרד של מטה ורשה בראשותו של עמנואל רינגלבלום – בתקופת המלחמה, שותף ביצירת הארכיון המחתרתי של גטו ורשה.

פעילות הוועדות התבססה על אוספים, תרומות, אך גם על מענקים מהג'וינט. כתוצאה מכך פעלו ביעילות כ-800 ועדות, שהעניקו סיוע חירום, כלומר חילקו כסף, בגדים וכיוצא באלה, וביצעו פעולות המאפשרות למפונים למצוא עבודה, למשל, בעזרת קורסים מקצועיים. בנוסף, חלק מהפליטים טופלו על ידי ארגונים ציוניים, שהכינו יחידים ומשפחות להגר לפלסטין. כל עולה חדש מילא כרטיס אישי המאפשר להגיש בקשה לתמיכה.

ארגונים רבים, עמותות ואגודות הצטרפו למסע הסיוע, כולל אורט וסנטוס. כל הזרמים הפוליטיים והמפלגות וכן קהילות דתיות יהודיות ביצעו פעילות כזו, אך הציונים שלטו בזירת הסיוע. אולם היה ייחוד ארגוני מסוים מצד ה"בונד", שהקים ועד סיוע לעובדים משלו, אך למרות זאת שיתף פעולה עם הועד הכללי.

לדברי החוקרים, מסע הסיוע התברר כיעיל מאוד, והפך לביטוי של מחאה קולנית נגד המדיניות הנאצית ברייך השלישי.