במהלך מסעות הצלב במאה ה-12, הוקם בירושלים המסדר הטבטוני, המכונה גם המסדר הגרמני. בגלל אי הקיימות של כיבושיהם בפלסטין, הנזירים ניסו להתיישב בהונגריה, אך גורשו משם. בשנת 1226, הם התקבלו על ידי הדוכס הפולני קונרד ממזוביה. זה הביא לצמיחה אגרסיבית של המדינה הטבטונית בפרוסיה ובאיום על שכנותיה, כולל פולין, מה שהוליד סכסוך שהגיע לשיאו באחד הקרבות הגדולים ביותר של ימי הביניים. הסכסוך עם האבירים הטבטונים, הנתמכים על ידי גרמניה, לא הסתיים ב-1410 בשדות הקרב בגרונוולד. הפולנים החליטו להגיע לדיונים פילוסופיים ומשפטיים.
עם ועידת קונסטנץ שהחלה ב-1414, אירופה קיוותה לסיום הפילוג המערבי הגדול ולפתרון סכסוכים, כולל הסכסוך הפולני-טבטוני. המלך לדיסלאוס יגילו מפולין שלח למועצה את פאבל ולודקוביץ', רקטור האקדמיה בקרקוב, שהיה מלווה בעורכי דין ודיפלומטים מנוסים. ולודקוביץ' ניסח מסמכים שחתרו תחת עצם קיומו של המסדר ושלטונו בפרוסיה, אז הוא טען שעל המועצה לאלץ את המסדר לעזוב את השטחים הכבושים.
הוא הציג בפני המועצה את הרציונל, שפותח על ידי הצד הפולני (כולל אנדז'יי לסקז'יץ' וסטניסלב מסקרבימייז'). הוא טען שעובדי אלילים החיים בשלום יכולים להחזיק במדינותיהם על פי חוקי הטבע. הוא ציין שהאבירים הטבטונים ניהלו מלחמות לא צודקות עם עובדי האלילים, תוך הפרת כל החוקים. במקביל, הוא לימד שבעולם הנוצרי, כל האנשים הם בני אדם, כולל עובדי אלילים וכופרים, ולכן, אם הם חיים בשלום, לא ניתן לתקוף אותם, לשדוד אותם ולהכריח אותם לקבל את הנצרות תוך שימוש באלימות.
האבירים הטבטונים השתמשו בהשפעתם כדי להדוף את שאיפות הצד הפולני. ולודקוביץ' הגן בהצלחה על עמדתו, אך המועצה, שהייתה עסוקה בנושאים רבים, לא יזמה משפט נגד האבירים הטבטונים. בהיעדר תוצאות מהסכסוך, ביקש ולודקוביץ' את חוות דעתם של עורכי דין איטלקיים בולטים. עם זאת, הסכסוך עם האבירים הטבטונים הסתיים רק לאחר שהגרמנים הפסידו במלחמת 1519-1521. כתוצאה מכך, המאסטר הגדול של המסדר, אלברכט הוהנצולרן, המיר את דתו ללותרנית, מה ששם קץ למדינת הנזירים, ופרוסיה הפכה לשלוחה פיאודלית של ממלכת פולין ב-1525.