המחקר "מחלת הרעב" שפורסם בשנת 1946 נחשב ליצירה מדעית ייחודית בשל העובדה שהוא נכתב תחת תנאים קשים ביותר בגטו ורשה. הוא שרד את המלחמה ואת השואה, הודות לרופא הפולני ויטולד יוגניוש אורלובסקי, ששמר את כתב היד בביתו.

עבודה ניסויית בנושא רעב החלה בפברואר 1942. היא הופרעה על ידי פעולת הגירוש ביולי 1942 אך נמשכה לאחר מכן עד אוקטובר של אותה שנה. ד"ר ישראל מילייקובסקי מונה לראש צוות שהוקם במיוחד למטרה זו. הוא כלל עשרים רופאים וטכנאי מעבדה. מילייקובסקי היה חבר המועצה היהודית ויושב ראש מחלקת הבריאות ומחלקת האשפוז של הגטו. אדם צ'רניאקוב, נשיא המועצה היהודית, לקח חסות על הפרויקט.

עבודת המחקר התקיימה בשטח בית החולים צ'יסטה, במחלקה של ד"ר אמיל אפלבאום, ובבית החולים לילדים ברסון ובאומן. כמובן, היה כיסוי מוחלט מול הגרמנים. לנתיחות שלאחר המוות, שבמהלכן נבדק מצב האיברים, הייתה חשיבות מכרעת. הן בוצעו בסככת בית הקברות. הקבוצה התעניינה במיוחד במנגנוני ויסות המים, משק הסוכר וההורמונים בגוף. התוצאות נדונו בסמינרים. בנוסף, הן היוו את הבסיס לסדרה של מאמרים שהתמקדו בהצגת השינויים האופייניים לרעב, כלומר שינויים עוריים, אנטומיים, ביוכימיים, מחזוריים, מורפולוגיים ועיניים. למרבה הצער, לא כל העבודות שרדו. רק שש עבודות הוגשו בהצלחה למנהל המחלקה השנייה לרפואה פנימית באוניברסיטת ורשה, פרופסור ויטולד אורלובסקי.

מתוך ששת המחברים המרכזיים, חמישה לא שרדו את המלחמה, והעורך הראשי של ההוצאה, אפלבאום הנ"ל נפטר מאי ספיקת לב בינואר 1946, ממש לפני פרסום העבודה. הוא היה מותש מחוויותיו בזמן המלחמה.

השאלה האם לרופאים יהודים הייתה הזכות לערוך ניסויים ברעב בתנאים כל כך קשים נותרה פתוחה לוויכוח כיום. אין תשובה ברורה לשאלה זו. אולם מה שלא מוטל בספק הוא שהעבודה עשתה את דרכה לקהילה המדעית והרחיבה את הידע על הרעב האנושי.