לפעמים קרה בתקופת הכיבוש הגרמני שפולנים לקחו אליהם יהודים שנראו מספיק "טוב" להסתובב ברחובות בחופשיות, לבקשת חבריהם ומכריהם היהודים. בדרך זו, הם יכלו לעזור ביעילות לבני ארצם הנרדפים. דוגמה אחת כזו הייתה סוחר העתיקות קרל סקיאל, ששכנע את עמיתו הפולני יאן קמרובסקי לעזור ליהודים. דין הצלתם על פי החלטת שלטונות הכיבוש הגרמנים היה עונש מוות.

קמרובסקי גורש מגדנסק בנובמבר 1939 והתיישב בוורשה ברחוב מזובייצקה 14, שם ניהלו הוא וויטולד זובז'יצקי חנות ובית מלאכה קטן בו הוא תיקן מצלמות וציוד אופטי. הוא הצליח עד כדי כך שהוא עבר ליוזפוב, ליד ורשה, ובאותו זמן בוורשה היה יכול להרשות לעצמו לשכור חדר ברחוב חמיאלנה 20.

ב-1942, כנראה במהלך או ממש לפני פעולת חיסול גטו ורשה, פנה אליו סוחר העתיקות סקיאל, שהגיע ממשפחה יהודית ידועה של סוחרי עתיקות ורשה, בבקשה לדאוג ליהודים. הוא רצה שקמרובסקי ייקח את משפחת לודמרר תחת חסותו. האיש הסכים ללא היסוס.

קמרובסקי הכניס את הלודמררים, כלומר את יוזף ואשתו, ליוזפוב, שילם עבורם שכר דירה ותמך בהם בדרכים שונות. בתם בת ה-18 הסתתרה במקום אחר. הוחלט שיוזף ינהל חיים פתוחים תחת השם בודז'יאק. כדי לפרנס את עצמו, הוא מצא עבודה. אשתו לא עזבה את הבקתה של יוזף בגלל המראה ה"רע" כביכול שלה, כלומר תכונותיה השמיות. מצב זה נמשך שנתיים עד 1944, וגם אחותו ואמו של קמרובסקי, וגם שותפו לעסקים זובז'יצקי, היו מעורבים בסיוע להם. בני הזוג לודמרר עזבו את יוזפוב לפני מרד ורשה.

בנוסף לעזרה שניתנה ללודמררים, קמרובסקי היה מעורב בהצלת אדם נוסף. זה קרה גם לבקשת סוחר העתיקות סקיאל. מדובר על ברוניסלבה קוזלובסקה-רטני, שהסתובבה בעליות גג ובמרתפים בניסיון לשרוד. היא הסתתרה אצל קמרובסקי ברחוב חמיאלנה 20 במשך 6 שבועות, אך הגרמנים גילו מקום מסתור ליהודים בבניין זה, ולכן נאלצה ברוניסלבה לשנות את מקום שהותה. היא שרדה את הכיבוש במקום אחר שנמצא עבורה.

קמרובסקי עזר גם לאווה וגרובסקה. הוא הוציא עבורה תעודת זהות מזויפת. לצערנו, איננו יודעים אם היא הגיעה אליו גם בהמלצתו של סקיאל. היא שרדה את המלחמה, וכך גם הלודמררים.