ב-31 באוגוסט 1980, באולם הבריאות והבטיחות של מספנת גדנסק, חתמו נציגי השלטונות הקומוניסטיים הפולניים על הסכם עם העובדים השובתים. אחת הדרישות החשובות ביותר, שאושרה על ידי הקומוניסטים הייתה ההסכם להקמת איגוד מקצועי עצמאי. כך נולדה סולידריות – ארגון המונים שפרץ את 'מסך הברזל'.

עליות מחירים על מוצרי מזון על ידי השלטונות הקומוניסטיים בפולין, שאותן הם כינו תקנות מחירים לשם הסוואה, הסתיימה לעתים קרובות בפרוץ מחאות חברתיות, שדוכאו עד זוב דם, אפילו עם שימוש בצבא, כפי שקרה בדצמבר 1970, או עם שימוש בכוח המשטרה ביוני 1976.

כאשר בתחילת יולי 1980 הציגו הקומוניסטים עליות מחירים על מוצרי מזון, הן עוררו גל של שביתות קצרות וספונטניות, שנמשכו לעתים מספר שעות, אך גם מספר ימים. בנוסף לסיבות כלכליות, דרישות המפגינים החלו לכלול בקשות לשיפור האספקה, וגישה טובה יותר למתקני בריאות או מוסדות חינוך. ביולי 1980 היו השביתות הנרחבות ביותר באזור לובלין. השלטונות הקומוניסטיים, שרצו למנוע את התפשטות גל ההפגנות, הסכימו להיענות לדרישות די מהר.

בגדנסק פרצה השביתה ב-14 באוגוסט 1980. איגודים מקצועיים חופשיים, בלתי תלויים במשטר הקומוניסטי, היו פעילים שם. הן שם והן בגדיניה לבשו ההפגנות אופי כמעט המוני ומאורגן ביותר. הגורם המיידי לפעולת המחאה היה פיטוריה המשמעתיים של אנה ולנטינוביץ' (1929-2010) ב-7 באוגוסט 1980 מעבודתה במספנת לנין בגדנסק. כפי שנזכרה ולנטינוביץ' עצמה שנה מאוחר יותר: "הייתי הטיפה שהציפה את כוס המרירות". היא הוסיפה, עם זאת: "אבל לא הייתי היחידה, הגבורה שלי הייתה בעובדה שפשוט התעקשתי, לא ויתרתי על זה. והצלחתי לסבול את הכל רק כי נוצרו האיגודים המקצועיים החופשיים של החוף וקבוצה של אנשים עזרה לי לשרוד".

את השביתה במספנת גדנסק יזמו עובדים צעירים: בוגדן פלסקי, יז'י בורובצ'ק ולודוויק פרדז'ינסקי. דבר ראשון בבוקר ה-14 באוגוסט 1980, המחלקות הראשונות K-1 ו-K-3 לא התחילו לעבוד, ולאחר מכן הצטרפו למחאה C-3 ומחלקות המנוע. בשעה 9:00 ארגנו המפגינים עצרת עובדים במספנת גדנסק, הכריזו על השביתה, ושעה לאחר מכן הופיע לך ולנסה במספנה, ולקח על עצמו את תפקיד מנהיג השביתה.

הדרישות הראשונות שהופנו להנהלת המפעל כללו: החזרתם לעבודה של אנה ולנטינוביץ', לך ולנסה שפוטר ב-1976, אנדז'יי קולודז'יי ופעילי WZZ נוספים, בניית אנדרטה לזכר קורבנות דצמבר 1970, העלאת שכר של 2,000 זלוטי לעובד, מה שהופך את קצבאות המשפחה לשוות לאלו המשולמות לבעלי תפקידים בגופי הביטחון והבטחת ביטחון לשובתים. הנהלת המפעל, שניהלה משא ומתן עם השובתים, הסכימה לעמוד רק בשלוש הדרישות הראשונות. בתגובה הכריזו המפגינים על שביתה בישיבה, והקימו משמר עובדים שתפקידו להרחיק זרים מהמפעל ולבדוק שאיש לא הביא עימו אלכוהול.

בליל ה-14-15 באוגוסט נערכה פגישת מפתח של חברי ה-WZZ במספנה (בהשתתפות בוגדאן בורוסביץ', אנדז'יי גוויאזדה, לך ולנסה ואנדז'יי קולודז'יי, בין היתר). במהלכה הוחלט על הקמת ועד שביתה משותף לכל המפעלים השובתים בגדנסק ובגדיניה, והוסכם שמעתה ואילך ינוהל משא ומתן עם שלטונות המחוז.

למחרת, כלומר 15 באוגוסט 1980, עובדים ממפעלים אחרים הצטרפו לשביתה בסולידריות עם מספנת גדנסק: מספנת קומונה פריסקה ומספנת נאוטה בגדיניה, מספנת התיקון והמספנה הצפונית בגדנסק, וכן אלמור, תחבורה ציבורית ורבים אחרים.

באותה תקופה התנהל במספנת גדנסק משא ומתן בין ועד השביתה שהורחב עם נציגי מחלקות ספציפיות לבין הנהלת המפעל. על מנת להשאיר את השיחות פומביות במלואן, הוחלט לשדרן ברדיו במספנות. השיחות הביאו להסכם שנחתם ב-16 באוגוסט, שקבע העלאות שכר, קבלת עובדים שפוטרו, הנצחת קורבנות 1970 והבטחת ביטחון למפגינים. במצב זה החליט ועד השביתה ברוב קולות לסיים את השביתה. ולנסה הודיע ​​על כך לשובתים לאחר השעה 14:00. והם התחילו לעזוב את המספנה. החתימה על ההסכם עוררה זעם אצל נציגי מפעלי עבודה אחרים שפתחו בשביתה בסולידריות עם מספנת גדנסק. את המצב הצילו, בין היתר, אלינה פיאנקובסקה ואנה ולנטינוביץ', שהחלו להחזיר אנשים שעזבו את המספנה. במהלך הלילה הגיעו למספנה נציגים של 28 מפעלים שובתים והוקם ועד שביתה בין-מפעלי (MKS) בראשות לך ולנסה כיו"ר, עם אנדז'יי גוויאזדה ובוגדן ליס כסגני היו"ר. יום ראשון ה-17 באוגוסט נתמך על ידי המונים שחגגו עבור השובתים בגדנסק על ידי הכומר הנריק ינקובסקי ובגדיניה על ידי הכומר הנריק יאסטאק.

ה-MKS אימצו 21 דרישות, אשר מימושן התנה את סיום השביתה. הראשונה שבהן הייתה מכריעה: "קבלת איגודים מקצועיים חופשיים בלתי תלויים במפלגות ובמעסיקים, הנובעת מאמנה מס' 87 של ארגון העבודה הבינלאומי בדבר חירויות האיגודים המקצועיים שאושררה על ידי הרפובליקה העממית של פולין". כל הדרישות נכתבו על לוחות שנתלו על אחד משערי המספנה.

השלטונות הקומוניסטיים נאלצו לנהל משא ומתן עם השובתים. הגורמים הפוליטיים הסכימו לרוב הדרישות מלבד החשובה ביותר – הקמת איגודים מקצועיים חופשיים. עם זאת, גל השביתות שהתפשט ברחבי הארץ אילץ את הקומוניסטים לקבל את התנאי הבסיסי הזה של השובתים. ההסכם נחתם באולם BHP במספנת גדנסק בשעות אחר הצהריים של 31 באוגוסט 1980, ובמהלך הלילה הפך את עצמו ועד השביתה הבין-איגודי לוועדה המייסדת הבין-איגודית של איגודים מקצועיים עצמאיים, אשר הולידה את ארגון סולידריות.