בני הלמקוס, אך גם בויקוס, הם קבוצות של תושבי הרמה הרותניים, אשר לאחר מלחמת העולם השנייה תוארו כאוקראינים. כיום, הם מכונים גם רוסינים קרפטים, שיחד עם ההוטסולים והרוסינים הטרנסקרפטים היו אמורים להוות אומה, אך עדיין קיימות לפחות כמה תיאוריות לגבי המוצא שלהם.

כיום מאמינים כי הלמקוס, כקבוצה אתנוגרפית נפרדת, נולדו דרך התנועה במאות ה-14-17 בשטחה של למקיבשצ'ינה של ימינו, של אוכלוסיות מערב סלאביות (פולניות, צפון סלאביות) ומזרח סלאביות (רותניות), כמו גם מה שנקרא וולכיאנים. כל אחד מהם ייצג סוג שונה במקצת של תרבות, והם כפו את דפוסיהם בתקופות מסוימות: הקוד הפולני נשא תרבות חקלאית, ששלט בלמקיבשצ'ינה עד המאה ה-14, הוולכיאני-רותני ככמורה מהמאה ה-15, וההשפעה של הצפון הסלאבי (Spiš) הוכחה כחזקה ללא הפרעות עד המאה ה-19. בסופו של דבר, האזור שבו התיישבו הלמקוס היה בצד הפולני של הרי הקרפטים מהשטח הגבוה בהרי ביישצ'די ועד לעמק פופראד בבסקיד סדקי, ומה שנקרא רותניה שלצ'טובסקה על הגבול של מאלה פייניני ובסקיד סדקי, ובצד הסלובקי חגורת הרי הבסקיד. תהליך היישוב של אזור זה הסתיים במאה ה-17. הכפרים העתיקים ביותר של למקו הם: ראדושיצה וסורוביצה שנוסדו ב-1361.

הלמקוס מחולקים לשלוש תת-קבוצות: מערביים, מרכזיים ומזרחיים. ההבדלים בין למקוס מערביים, שאפשר לכנותם 'פולנים', לבין למקוס המרכזיים והמזרחיים ברורים במיוחד.

השם למקו, שנגזר מהמילה לם, שפירושה 'רק', התרחש במקור בגבול למקו-בוהמיה, והפך נפוץ בקרב הרותנים הגליציים רק בשנות ה-30. ברור שזה היה סוג של כינוי, אבל בתקופת בין המלחמות, השם התקבל על ידי הלמקוס עצמם. מונחים נוספים לאוכלוסייה זו הם: ספיז'אקי, קורטקי, צ'וצ'ונצי. שמות נפרדים, שלפעמים מתפקדים ככינויים, שימשו גם תת-קבוצות מסוימות, למשל וונגריני, שוויצקי, טורוקארי או פופקארי.

בתחילת המאה ה-20 חיו כ-80,000 למקוס בצד הפולני של הרי הקרפטים. ב-1939 הוערך מספרם ב-100-150 אלף. גורלם של הלמקוס לאחר מלחמת העולם השנייה היה דומה לגורלם של הפולנים מארצות הגבול המזרחיות. הם גורשו משטחיהם ובכך ממולדתם.