בערב ה-7 במרץ 1949, בכלא בוורשה, הוציאו הקומוניסטים להורג קבוצה של 7 חיילי המחתרת האנטי-קומוניסטית, בראשות רס"ן האגדי הירונים דקוטובסקי, המכונה "זפורה" – מפקד היחידות שנלחמו בגרמנים בחבל לובלין, ומאוחר יותר עוררו את פחדם של הקומוניסטים.
הירונים דקוטובסקי נולד ב-24 בספטמבר 1918 בדז'יקוב, כיום חלק מהעיר טרנובז'ג. הוא היה הצעיר מבין תשעה ילדים של יאן ומריה לבית סודצקה. הוא השתייך לדור שגדל והתחנך בפולין העצמאית. הירונים הושפע מאחיו הגדולים, ביניהם אחיו הבכור יוזף – משתתף במלחמה הפולנית-סובייטית בשנים 1919-1921.
"זפורה" העתידי סיים את בית הספר היסודי והתיכון בטרנובז'ג הסמוכה. הוא שילב את השכלתו עם פעילות בצופים, ושימש כראש צוות בגדוד צופי הים השני על שם הגנרל מריוש זרוסקי. לאחר שעבר את בחינות הבגרות ב-1939, תכנן ללמוד בלבוב. פרוץ מלחמת העולם השנייה, שיזמה תחילה גרמניה ולאחר מכן ברית המועצות על פולין, לא אפשרה לו לממש את תוכניות חייו.
דקוטובסקי עזב את טרנובז'ג ונסע ללבוב, שם הצטרף לשורות הצבא הפולני. משם, כמו אלפי אחרים, הוא התפנה להונגריה, שם נכלא. לאחר שנמלט מהמחנה, עשה את דרכו דרך יוגוסלביה ואיטליה לצרפת. שם, כבר בנובמבר, הצטרף לגדוד הרגלים הרביעי של דיוויזיית רובי הרגלים השנייה של הצבא הפולני המחודש. לאחר כניעת צרפת ביוני 1940, פונה דקוטובסקי לבריטניה, שם שובץ בחטיבת הרובאים הראשונה. בתחילת 1941, הוא סיים בהצטיינות את בית הספר לקציני חי"ר בדנדי. שם הוא קיבל את ההחלטה שתכריע את גורלו – ב-24 באפריל 1942 התנדב לשירות במדינה תחת כיבוש הגרמנים בשורות האליטה "שקטים בלתי נראים" (ציצ'וצימני).
הוא השתתף באופן אינטנסיבי בקורסי מומחים, כולל: ירי, מוקשים, הסחה וצניחה. בראשית מרץ 1943 הושבע כ"ציצ'וצימני" ומונה לתפקיד רב-טוראי. במקביל, הוא לקח על עצמו את הכינויים המחתרתיים "אודרה" ו"זפורה". בליל 16-17 בספטמבר 1943, במסגרת מבצע "ניאון I", הוא הוצנח לשטח פולני כבוש ליד ויסקוב. בהתאם לכללים בתוקף, לאחר קפיצה זו הועלה לדרגת סגן משנה. עוד באותו יום הגיע לוורשה, משם, לאחר פחות מחודש, שובץ והופנה לפעילות ההסחה של צבא הבית (AK) במחוז לובלין. כאן הצטרף ליחידת פרטיזנים בפיקודו של סגן משנה תדיאוש קונצביץ', המכונה "פודקובה", שפעלה באזור זמוישצ'יזנה, שם הצליח לשכלל את המיומנויות שרכש במהלך קורסי ה"ציצ'וצימני".
בראשית שנת 1944. "זאפורה" קיבל את הפיקוד על יחידת השילוחים של קדיב של פיקוח מחוז לובלין-פולאבי של צבא הבית. בתקופה שבין פברואר עד יולי 1944, במחוזות לובלין ופולאבי, ביצעה היחידה בפיקודו של "זפורה" פעולות לחימה רבות נגד הגרמנים. הגדול שבהם היה הקרב עטור הניצחון שארך מספר שעות בקרז'ניצה אוקרגלה ב-24 במאי 1944, שהסתיים בריסוק טור גרמני.
במהלך מבצע "סערה" הגנה יחידתו על מפקדת מחוז לובלין של צבא הבית. לאחר כניסת הסובייטים בסוף יולי 1944 "זפורה" פירק את יחידתו. בינואר 1945, הוא כינס את פקודיו יחדיו בניסיון להגן עליהם מפני דיכוי של מערכת הביטחון הסובייטית והפולנית המקורית.
באביב ובקיץ 1945 זרעה יחידתו של דקוטובסקי הרס על הכוחות הקומוניסטיים באזור לובלין. עקב כניסת החיילים החדשים בפיקודו, ארגן "זפורה" מחדש את איחוד חיילי הפרטיזנים בפיקודו, מה שהביא לעלייה נוספת בפעילותם. במאי 1945, תוך ימים ספורים, נתפסו תחנות המיליציה הקומוניסטית בבלז'יץ, אוז'דוב, יוזפוב וקז'ימייז' דולני. ביוני 1945. "זפורה" הועלה לדרגת סרן וכל יחידות הפרטיזנים באזור לובלין היו תחתיו.
בקיץ 1946 ביצע דקוטובסקי את אחת הפעולות המרהיבות ביותר של המחתרת. באוגוסט של אותה שנה, בראש היחידה כולה, הוא הוביל פשיטה מאזור לובלין לאזור פודקרפצי, שהגיע לאזור דוקלה שבהרי ביישצ'די, ולאחר מכן חזר בסוף ספטמבר לאזור לובלין, כל זאת תוך כדי קרבות עם כוחות הביטחון.
לאחר החנינה שעליה הכריזו הקומוניסטים בפברואר 1947, החל מאבק שלטונות משרד הביטחון במחתרת הפולנית. מטרת הקומוניסטים הייתה לגרום לחשיפת חיילי המחתרת ומפקדיהם. משמעות הדבר הייתה הפסקת קרב הפרטיזנים הפעיל. בתמורה, קיוו שעמיתים שנעצרו ישוחררו מהכלא, אך כל הפעולה הייתה רק לאסוף מידע על פעילות המחתרת. לאחר הרהור ארוך יותר, ב-21 ביוני 1947, בנוכחות מפקד מחוז לובלין של אגודת החירות והעצמאות (WiN) – סגן אלוף וילהלם שצ'פנקייביץ' "דרוגאק" וראש המבנים הפרובינציאליים של משרד הביטחון (UB) בלובלין, רס"ן יאן טאטאי, "זפורה" חשף את עצמו.
עם זאת, בתחילת ספטמבר 1947 החליט דקוטובסקי, יחד עם כמה מפקודיו וראש פיקוח ה-WiN של לובלין, ולדיסלב סילה-נוביצקי "סטפן", לנסות לברוח לחו"ל. נתיב הבריחה עבר דרך ורשה, קטוביץ' לניסה, שם כולם עוכבו למרבה הצער. אז הם כבר היו בשליטה מתמדת של מערכת הביטחון הקומוניסטית. הפעולה של משרד הביטחון הייתה פרובוקציה.
"זפורה" עבר חקירה אכזרית, שהתנהלה תחילה בבדז'ין ולאחר מכן בוורשה ברחוב רקובייצקה. בין ה-3 ל-15 בנובמבר 1948 החל המשפט בפני בית המשפט המחוזי הצבאי בוורשה. כל הנאשמים נידונו לעונשי מוות – דקוטובסקי עצמו לעונש של פי שבעה. גזר הדין עליו ועל שישה מפקודיו בוצע ב-7 במרץ 1949 בכלא רקובייצקה בוורשה. גופותיהם נקברו על ידי הקומוניסטים בקבר ללא שם באזור "Ł" של בית הקברות פובזקי. הן נמצאו במהלך עבודת חיפוש של המכון לזיכרון לאומי (IPN) ב-2012.