הקואופרטיב המרכזי לייצור סולידריות הוקם ביוזמת הוועד המרכזי של יהודי פולין מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. למרות שהיה בשליטה קומוניסטית מוחלטת, הוא מילא את ייעודו בתקופה שלאחר המלחמה בכך שסיפק מקומות עבודה וחיים לניצולי שואה יהודים. המשימה הפוליטית של סולידריות הייתה לרכז את כל התנועה השיתופית היהודית תחת משרד ראשי אחד כדי לשלוט בה בצורה יעילה יותר.

המסורות של התנועה הקואופרטיבית היהודית מתחילות בשלהי המאה ה-19, אז נוסדה אגודת וילנה להלוואות וחיסכון (1898). הרפובליקה השנייה של פולין פיתחה יוזמות שיתופיות, המכוונות בעיקר למתן אשראי והלוואות. באותה תקופה הופיעו גם קואופרטיבים שונים למלאכה וייצור, לעתים הוקמו על ידי מפלגות פוליטיות יהודיות, וכן קואופרטיבים חקלאיים ומסחריים ובעלי עניין נוספים.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, התנועה השיתופית לא הייתה חופשית להתפתח, בשל נטיותיו של מנגנון הכוח הקומוניסטי. היא ביקשה לעשות ממנה מונופול, ויצרה את מרכז סולידריות של קואופרטיבים תעשייתיים בפברואר 1946. למרות ההגבלות הפוליטיות, יצירה זו הגשימה את ייעודה – ניצולי השואה היהודים העניים ביותר מצאו מקור תעסוקה ונטמעו זה בזה.

היו כ-160 קואופרטיבים בתוך סולידריות. המשרד הראשי היה ממוקם בוורשה, עם סניפי שטח בקטוביץ ובשצ'צ'ין. הם עסקו בעיקר בייצור של בגדים ומוצרי עור, במטרה להפוך את האוכלוסייה היהודית ליצרנית יותר.

בדצמבר 1949 התאחדו סולידריות והמשרד המרכזי של אגודות עובדים. במקומם החל לפעול איגוד שיתופי העבודה. משמעות הדבר הייתה חיסול האוטונומיה היהודית ברמה השיתופית על ידי השלטונות הקומוניסטיים.