קשה לקבוע במדויק את גודל האוכלוסייה היהודית שחיה בשטחי ממלכת פולין ב-1815. על פי הערכות, היהודים באותה תקופה היוו כ-5% מאוכלוסיית הממלכה. חלק זה גדל בעקביות, ובשנת 1827 הם כבר היוו מעל 9% מהאוכלוסייה.

רוב היהודים השתייכו לאוכלוסייה הענייה ומצבם הוחמר על ידי מיסים מיוחדים, כולל מה שנקרא מיסי גיוס, כשרות וכרטיסים. הראשון שולם בתמורה לפטור של האוכלוסייה היהודית משירות צבאי, מס הכשרות כביכול שולם על שחיטת בשר כשר, מה שנקרא מס הכרטיסים שולם על ידי אנשים השוהים זמנית בוורשה, וכן חלק גדול מהם היו יהודים שעסקו במסחר קטן.

שלטונות ממלכת פולין בתקופתה האוטונומית, כלומר מ-1815 ועד קריסת מרד נובמבר ב-1831, עשו ניסיונות להילחם בעוני של קבוצתהזו, בין היתר באמצעות יוזמות לפיתוח החקלאות היהודית.

בשנת 1818 הוקצו אדמות מיוחדות ליהודים, ואילו בשנת 1823 יהודים הורשו להתיישב בנכסים ממשלתיים. בשנים הבאות הוכנסו פטורים ממס למתיישבים יהודים שהתיישבו בכפרים. הודות למאמציהם של היהודים שהיו חברי הלשכה המייעצת בוועד היהודי (גוף שהוקם על ידי הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון, שהיה גם מלך פולין), נוצרה חברה לתמיכה באיכרים עניים. סלומון פוזנר (1770-1848) היה פעיל במיוחד בפיתוח החקלאות היהודית.

תמריץ נוסף לפתח חקלאות היה איסור על האוכלוסייה היהודית לסחור באלכוהול. עם זאת, תוכניות אלה נזנחו במהירות.

מספר שנים של פעולות ממשלתיות לא שינו את המבנה התעסוקתי. גם היוזמות החברתיות הרבות לשיפור מצבה החומרי של האוכלוסייה היהודית לא עזרו. הדבר נבע בין היתר מהעניין הנמוך של קבוצה חברתית זו בחיים באזורי הכפר, וכן בשל העובדה שלמתיישבים הוענקו בדרך כלל אדמה פורייה פחות או שהם נדרשו לספק ערבות כספית, שהמשפחות העניות ביותר לא יכלו להרשות לעצמן.