בנובמבר 1944 גורשו כמעט 5,000 חיילי המחתרת הפולנית מהשטחים הפולניים שנכבשו על ידי הצבא הסובייטי לעומק ברית המועצות בארבעה שילוחים ברכבת. הם נשלחו לגולאגים באזור בורוביץ', שם נאלצו לעבוד בעבודות פרך, לפעמים עד מוות. רבים מהם מעולם לא שבו מ'הארץ הלא אנושית', כפי שכונו מחנות העבודה הסובייטיים.

לאחר כניסת הצבא הסובייטי לאזור לובלין ביולי 1944, הוקמה ממשלה חלופית, כפופה לחלוטין לסטלין, הוועדה הפולנית לשחרור לאומי (PKWN). הממשלה הקומוניסטית לא הייתה תמיכה אמיתית בחברה הפולנית.

על מנת לחסל את הגורם הפטריוטי ביותר שחסם את הקמת הסדר החדש, החלו השלטונות הסובייטיים ובעלי תפקידים במשרד הביטחון הפולני (UB) במסע מעצרים בשטחים הכבושים נגד חיילי צבא הבית, גדודי האיכרים והכוחות המזוינים הלאומיים. הם מילאו את אותם בתי מעצר ובתי כלא שבהם, זמן לא רב קודם לכן, נכלאו נציגי מחתרת העצמאות על ידי הגרמנים בזמן הכיבוש הגרמני.

בנובמבר 1944 התקבלה החלטה לגרש חלק מהם לעומק ברית המועצות. באותה עת נשלחו בסך הכל 4 שינועי רכבת מפולין לגולאגים. שניים מהם (12 ו-30 בנובמבר) יצאו לדרך מסוקולוב פודלסקי, השניים האחרים מלובלין (18 בנובמבר) ופשמישל (23 בנובמבר). בסך הכל הובלו בהם 4,893 בני אדם, כולל נשים. כולם נשלחו למתחם המחנה מס' 270 באזור בורוביץ' (כ-400 ק"מ צפון-מערבית למוסקבה). הפולנים נכלאו שם ללא כל גזר דין של בית משפט.

היה להם מעמד מיוחד של עצורים אבל היו אסירים בפועל. כולם נאלצו לעבוד קשה בבנייה, כרייה, כריתת עצים, ניכוש עשבים וכן הלאה. תנאי החיים היו קשים באותה מידה. לא היו להם בגדים חמים, מנות המזון היו מינימליות, ולא ניתן להם טיפול רפואי הולם. זה הביא לשיעור תמותה גבוה של אסירים, ובסך הכל מתו יותר מ-650 אסירים במחנות אלו. מאביב 1946 החלו השלטונות הסובייטיים לשחרר בהדרגה את העצורים. עם שובם לפולין פגעו השלטונות הקומוניסטיים ביכולתם של העצורים לקבל השכלה או למצוא עבודה.