ממאי 1942 החלה ידוויגה גשימלה-דובייצקה להסתיר ארבעה יהודים בדירתה בוורשה ברח' מדלינסקגו 42/76. חודשיים לאחר מכן, במחצית השנייה של יולי אותה שנה, פתחו הגרמנים ב"פעולת החיסול הגדולה" בגטו. בסך הכל הוסתרו בדירתה שמונה אנשים במשך זמן רב עד מרד ורשה.

דירתה של גרימלה-דובייצקה ברחוב מדלינסקגו כללה שלושה חדרים. ד"ר סטפן ורגסליך ואשתו יודיטה, רומן ורשבסקי ואלכסנדר פומפר התגוררו באחד. בשלהי סתיו 1943 פנתה ברוניסלבה מריה פיינמסר-וורמן, הלא היא 'מריסיה', קצינת קישור של ה"בונד", אל האישה הפולנייה המעורבת בפעילות המחתרת, וביקשה ממנה להחביא שתי נשים יהודיות. הן שרדו את החיסול הנורא של מחנה העבודה ליהודים בפוניאטובה שבאזור לובלין. אחת מהן הייתה פצועה. הנשים שוכנו זמנית בתנאים קשים מאוד בשכונת מוראנוב, כשהן מסתתרות בחדר של אב הבית.

גשימלה-דובייצקה לקחה אותן לביתה. כאשר אחת הניצולות, לאחר הרחצה ראתה מולה מיטה מסודרת, היא התעוותה והתעלפה. עד מהרה התברר שההחלמה של שתי הנשים היהודיות המותשות לא מתקדמת כצפוי. לרוע המזל, אחת מהן נזקקה לניתוח קשה בהרדמה. משימה זו בוצעה על ידי מנתח צעיר, ולודז'ימייז' מיזגיר-צ'וינצקי. הניתוח הלך טוב.

לאחר מכן, אל ששת הנמלטים הצטרפו אחרים – שני בנים בני 8 ו-9. לכל הקבוצה היו מטלות בית מוגדרות בקפדנות. הילדים קיבלו שיעורים בבית על ידי רומן ורשבסקי. חלק חשוב מחייהם הפך למשמרות החובה, שמטרתן לפקוח עין על החלון. עד השעה 12:00 בלילה פעלו המחלקות היהודיות, ובין השעה 12:00 בצהריים ו-3:00 לפנות בוקר, אשה פולניה, שלעיתים ליוותה את היהודים במחבוא. זאת כיוון שהגרמנים היו צפויים להגיע בכל רגע וקיוו שבזכות הכוננות ניתן יהיה לחמוק מהדירה בזמן.

בסוף מאי 1944 נערך "ביקור" של הכובשים הגרמנים. זה קרה בהיעדרה של גשימלה-דובייצקה. למרות שהגרמנים דפקו על הדירה בעוצמה רבה, לאחר זמן מה הם התייאשו, וחשבו שהיא ריקה. זמן קצר לאחר מכן שרדה הפולניה מתקפת ביזה, במהלכה נשדדה דירתה. באותה תקופה שהו היהודים בחדר הכביסה באותו בית ליתר ביטחון. כולם מלבד אלכסנדר פומפר שרדו את המלחמה.