חלוקת חבר העמים הפולני-ליטאי, שהתרחשה בשנים 1772-1795, הביאה את סוף קיומה של המדינה הפולנית-ליטאית העצמאית, שהייתה הריכוז הרב ביותר של התפוצות היהודיות במאה ה-18. באותה תקופה חיו באזור זה כ-50% מכלל היהודים בעולם. לאחר החלוקה השלישית היו כ-400,000 יהודים ברוסיה, כ-200,000 באוסטריה וכ-180,000 בפרוסיה.
עבור המדינות המחלקות, במיוחד רוסיה ופרוסיה, ובמידה מסוימת גם עבור אוסטריה, קבוצה כה גדולה, דחוסה וחשובה מבחינה כלכלית של יהודים הייתה תופעה חדשה, שלעתים קרובות נתפסה בצורה לא אהודה.
יחד עם החלוקה השתנה מעמדם המשפטי של היהודים, מה שהביא לתמורות חברתיות, כלכליות ותודעתיות מהירות. לפני כן בחבר העמים, היהודים היו מעין שכבה אוטונומית שעמדתה במדינה נקבעה על ידי מערכת של זכויות כלליות, מקומיות ואישיות. המשמעות של החלוקה הייתה לעבור להיות תחת משטר אבסולוטי ריכוזי, עם כל ההשלכות של נתינות ישירה. באמצעות החוקים החדשים שהוצאו בכל שלושת שטחי החלוקה, כוונו השליטים לא רק לרגולציה ואחידות אלא יותר מכל לשינו האוכלוסייה היהודית והתאמתה למבנה המלוכה האבסולוטי. שינוי חשוב שהוכנס על ידי התקנות החוקיות החדשות היה ביטול או הגבלת האוטונומיה של הקהילה. קהילות יהודיות איבדו את תפקידן כתאגידים והפכו לאגודות דתיות. לכן, משמעות חלוקת השטחים עבור האוכלוסייה הייתה לא רק אובדן הזכויות אלא גם אי ודאות לגבי התערבות רשויות המדינה בחיי הפרט והמשפחה.
מזעזעת אפילו יותר עבור הקהילה היהודית המסורתית הייתה הכנסת שירות חובה. בעבר מילאו היהודים תפקידים צבאיים שונים בהגנה על ערים בחבר העמים הפולני-ליטאי לשעבר, אך שילובם הישיר בשורות הצבא תמיד עורר התנגדות. השירות בצבא בדרך כלל התנגש בצורה מוחלטת עם עמידה בכללי היסוד של הדת היהודית: אכילת אוכל כשר, ציות לאיסור העבודה בשבתות וחגים, טבילה במקווה ועוד. האוכלוסייה היהודית, לעומת זאת, הציעה צורות שונות של אלטרנטיבות לשירות או תשלום מיסים שהחליפו את חובת השירות הצבאי. היו מקרים של מעורבות צבאית מרצון עם הדוגמה המפורסמת ביותר של ברק יוסלביץ' (1764-1809), שהנהיג יחידה במהלך ההגנה על פראגה בוורשה במהלך מרד קושצ'יוסקו (1794), ולאחר מכן המשיך את המסלול הצבאי עם כוחות נפוליאון ומת בקרב עם הוסרים הונגרים ליד קוק. גם נציגי הקהילה היהודית השתתפו בקרבות החיילים הפולנים במרד נובמבר ולאחר מכן במרד ינואר. 43 רופאים יהודים וכמה מאות מתנדבים השתתפו במרד נובמבר, בעיקר בטייסות של גדודי קאליש והגדודים המזוריים. שלושה אנשים זכו לאות מסדר וירטוטי מיליטרי. עם זאת, הדבר לא חל על הקבוצות הרחבות יותר של יהודי פולין.
מעט יהודים הצטרפו לצבא באופן רצוני, משום שקריירה של קצין בצבאות המעצמות המחלקות לא הייתה אפשרית עבורם. חובת השירות בצבא ההבסבורגי הוכנסה בשנת 1788 על ידי הקיסר יוזף השני. בפרוסיה חובת השירות הצבאי נגעה רק לאותם יהודים שקיבלו אזרחות, והאוכלוסייה היהודית בשטחי פרוסיה המחולקים לא קיבלה אותה אלא בשנת 1848. תנאי השירות הצבאי הקשים ביותר היו ברוסיה. נכון שבממלכת פולין, הגיוס שנקבע לשנת 1816 למעשה לא התקיים: ראשית, ניתן היה לקנות בכסף כרטיס יציאה, וכעבור שנתיים נוהל משא ומתן על סכום חד פעמי לכל הקהילה. עם זאת, בשנת 1827 הכניס הצאר ניקולאי הראשון חובת שירות צבאי של 25 שנים לאוכלוסייה היהודית, ומספר המתגייסים היהודים היה גדול יותר מאשר בקבוצות אחרות באוכלוסייה. החובה הצבאית לא כיסתה את כל המתגייסים, אלא רק מספר אקראי קטן של אנשים שגויסו לצבא במשך שנים רבות.
הקהילות היהודיות הדתיות היו אחראיות על מסירת המתגייסים, ובהיעדר מספר מספק של גברים רווקים מעל גיל 18, נאלצו הקהילות לספק ילדים מעל גיל 13, אשר לפני שהגיעו לגיל הבגרות שירתו ביחידות עזר קנטוניסטיות, ותקופה זו לא נכללה ב-25 שנות שירותם הצבאי. קנטוניסטים רבים מעולם לא הגיעו לגיל הבגרות. השירות הצבאי ברוסיה של הצאר ניקולאי הראשון היה כלי לדיכוי אנטי-יהודי והיה אמור להוביל להמרה לאורתודוקסיות. תחת כפייה פיזית או נפשית, מתוך 70,000 המתגייסים היהודים בצבא הרוסי בין 1827 ל-1856, יותר ממחצית הוטבלו בכנסייה האורתודוקסית. רק מותו של ניקולאי הראשון ב-1855 הביא לקץ שיטת הגיוס המדכאת וכללי השירות הצבאי ליהודים הוקלו.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה העמיד את יהודי פולין בצדדים שונים של החזית. יהודי פרוסיה הצטרפו לצבא בהמוניהם כמתנדבים. חיילים יהודים לחמו גם בשורות הליגיונרים הפולניים, בארגון הצבאי הפולני וביחידות התנדבותיות אחרות, והרבה יותר יהודים שולבו בצבאות הסדירים. בסך הכל, למעלה מ-1.5 מיליון יהודים לחמו בכל החזיתות במלחמת העולם הראשונה (מעל 20% נהרגו). חווית הלחימה במלחמת העולם הראשונה אפשרה ליהודים להשתתף באופן פעיל בהקמת הצבא הפולני לאחר קבלת העצמאות מחדש ב-1918.