מטרת המדיניות הגרמנית בשטחי פולין הכבושים הייתה הרס איטי של החברה הפולנית באמצעות, למשל, השראת רעב. מזון שנשדד ייוצא לרייך השלישי.

בספטמבר 1940 הנס פרנק, המושל הכללי הצהיר: "אי אפשר לנו לתת לפולנים את רמת החיים של הגרמנים. חייב להיות הבדל בין רמת החיים של אומה של אדונים לזו של צמיתיה". מילים אלו יושמו בצורה של מערכת כרטיסי קצבת מזון. היא כללה מגבלות קיצוניות על מזון לאוכלוסיה הפולנית. ב-1941 דרישות הכרטיס ענו רק על 26% מהצרכים, ובשנים שלאחר מכן אף פחות. בקלוריות, הפרופורציות בהתאמה לשלושת העמים – גרמנים, פולנים ויהודים – היו כדלקמן: 100.5 לראשונים, 25.6 לשניים ורק 7.1 לאחרונים. זה הוביל להרעבה קשה של האוכלוסייה העירונית. הייתה גם רגישות מוגברת למחלות, במיוחד קדחת הבהרות ושחפת. הגרמנים דיברו על עלייה של פי 50 במחלה הראשונה ועלייה של פי 35 בשנייה בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה.

המדיניות כלפי האיכרים, לעומת זאת, הייתה לאלץ אותם לתרום מכסות גדולות של תבואה ובקר ומוצרים אחרים. כתוצאה מכך, הם גם הפכו עניים יותר, ולא היו מסוגלים לספק לאגלומרטים העירוניים מספיק מזון. בדצמבר 1942, שבועיים לפני חג המולד הצהיר הנס פרנק: "אני אנסה לחלץ מהמאגר של האזור הזה את כל מה שעדיין ניתן לחלץ", והוסיף שהוא שלח 240,000 טונות של דגני לחם ו-300 מיליון ביצים מהממשל הכללי לרייך השלישי.

מדיניות ה'הרעבה' הגרמנית הייתה בריונית במהותה והפגנה נאצית טיפוסית של הפקרות.