התיעוד הראשוני של התיישבות יהודית בוויילון מתוארך למאה ה-16, אך במהלך הרפובליקה הפולנית הראשונה הוענקה לעיירה פריבילגיה שבמסגרתה לא הורשו יהודים להתיישב בגבולותיה. המצב השתנה במאה ה-18, כאשר ויילון הפכה לחלק מהחלוקה הפרוסית, ולאחר מכן לחלק מדוכסות ורשה, ומאוחר יותר לחלוקה הרוסית.
במפנה המאות ה-18 וה-19 עברו לוויילון עשר משפחות יהודיות. הם נפגשו לקיים את מנהגי הדת בביתו של טרייטל דוידוביץ', ואחר כך בבניין שנקנה מהמסדר הפיאריסטי. הפיאריסטים, שניהלו בית ספר תיכון בוויילון, היו ידועים בפתיחותם לקהילה היהודית. לפי זכרונו של אחד מתלמידיהם, דניאל נויפלד (1814-1874), הם מנעו במיומנות ובטקט מחלוקת בין הילדים מסיבות דתיות. הפיאריסטים פטרו תלמידים יהודים מכתיבה במהלך שיעוריהם, שהתקיימו בשבתות בגלל האיסור של חסידי היהדות לעבוד בשבתות.
האוכלוסייה היהודית בוויילון גדלה במהירות. בשנות ה-50 של המאה ה-80 היו כ-630 יהודים מתוך 3,800 תושבים. בשנת 1837 החלה הרחבה של הבניין הפיאריסטי לשעבר כדי שישמש כבית כנסת. בניית בית הכנסת ארכה מספר שנים, בשל משאבים כספיים מוגבלים. באמצע המאה, בעיקר ביוזמתם ובזכות נדיבותם של יואכים וסלומון קמפנר ולייבה כהן, הוקם בוויילון בית עלמין יהודי. לפני כן, המתים נקברו בדז'יאלושין. ההחלטה לבנות בית עלמין משלהם הואצה על ידי מגיפת כולרה.
הקהילה היהודית כללה את בעלי המפעלים של ויילון (בית חרושת למוצרי כותנה, לשמן, לסבון, מנסרה), בעלי מלאכה, אינטליגנציה וסוחרים. הם תרמו תרומה משמעותית לפיתוח הכלכלי של העיירה, תוך ניצול ההזדמנויות שמציע מיקומה בגבול ומגעים עם יהודים אחרים המתגוררים מעברו השני של הגבול בפרוסיה.