היהודים הצטרפו באופן פעיל ואמיץ להגנת לבוב (לביב של היום) במהלך המצור של 1648 ו-1655. הם לא רצו לאפשר לא לקוזקים ולא לרוסים להשתלט על העיר. כאשר דרשו התוקפים למסור את היהודים ולשלם כופר בתמורה להסרת המצור, הפולנים סירבו והגנו על חבריהם היהודים לנשק.

משנת 1569, ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא נותרו באיחוד האמיתי שיצר מדינה עצומה בשם חבר העמים הפולני-ליטאי. עמים רבים חיו שם. הרבים ביותר, מלבד הפולנים, היו ליטאים ורותנים עם יהודים שהתגוררו לעתים קרובות בערים.

מרד הקוזקים

במחצית השנייה של המאה ה-17, חבר העמים הפולני-ליטאי כבר נהרס במלחמות רבות עם שכניו. איומי פלישה נוספים הגיעו במיוחד מהמזרח. פולין הייתה מאוימת על ידי מדינת מוסקבה והטטרים. הייתה גם מתיחות במדינה עם סכסוך שגדל בין האצולה הפולנית העשירה (מגנטים) לקוזקים זפוריז'יאנים – קהילה צבאית מאורגנת שחיה בשטחה של אוקראינה של היום.

הסכסוך הזה פרץ ב-1648 כאשר בוהדן חמיאלניצקי הוביל את מרד הקוזקים. איכרים רותנים הצטרפו אליו ונתמכו על ידי הטטרים. צבא זה זכה להצלחה והתקדם ממזרח למערב לעבר שטחה של פולין של היום. אולם לפני כן היה עליהם להתגבר על מבצר לבוב האדיר, שעליו הגנו פולנים ויהודים.

נשק וכסף

היהודים בפולין של המאה ה-17 עסקו בעיקר במסחר, אך כאשר היה צורך בכך, בלבוב ב-1648, הם נטלו נשק כדי להגן על העיר מפני הקוזקים. צעירים יהודים בנו סוללות. הם גם קיבלו 200 רובים ממנהל הקהילה היהודית כדי להגן על החלק מחומות המגן שנמצא ברובע היהודי. בסופו של דבר העיר נכנעה ושילמה את הכופר.

חמיאלניצקי וחייליו התקרבו ללבוב גם בשנת 1655. באותה תקופה הוא נתמך על ידי הצבא הרוסי. הצבא הקוזקי-רוסי שרף את פרברי העיר.

החובה להגן על העיר נפלה על תושביה, כולל היהודים. הם נלחמו באומץ ועמדו על זכותם להגן עליה. גם היהודים לא חסכו כסף להוצאות הקשורות להגנת העיר. נראה היה שהדבר יכול להכעיס את בוהדן חמיאלניצקי כי כתנאי להסרת מהמצור הוא הזכיר את כניעת היהודים. המגנים הפולנים מלבוב לא הסכימו וחמיאלניצקי נאלץ להסתפק רק בכופר גדול, שגם אותו שילמו היהודים.