המושל סטייפן סטייפנוביץ' גרומייקה, קנאי אורתודוכסי שבתו הפכה לנזירה הראשית (איגומני) של המנזר, לקח ב-1875 מהקתולים את הכנסייה הלימודית הבארוקית של אנה הקדושה בקודן ומסר אותה לכמרים אורתודוכסים. במאה ה-19, אזור זה של פולין נשלט על ידי רוסיה וכאשר פולין קיבלה בחזרה את עצמאותה ב-1918, נקמו הקתולים – כל הכנסיות האורתודוכסיות בעיירה נסגרו. המתחים בין הקבוצות הדתיות באותם אזורים התאפיינו במאבקים המתמשכים בין האורתודוכסים לקתולים, תוך עקיפת המאמינים במוזאיקה.

ממשל עצמי של השטעטל

כל הזמן הזה נהגו היהודים ללכת לבית כנסת מעץ, שהפך מאוחר יותר לישיבה לאחר שבנו בניין עשוי מלבנים. היה להם שלטון עצמי משלהם. הקהילה הדתית כללה את כל הגברים מעל גיל 25, כל עוד הם התגוררו בקודן במשך שנה לפחות. הקהילה תמכה ברב ובסגן רב יחד עם משפחותיהם. שוחט, התפרנס מעבודתו כקצב כשר. רבי משה אריה פרידואם הנהיג את הקהילה מימי הצאר ניקולאי השני ועד לפטירתו בשנת 1926. את מקומו ותפקידיו לקח זיידל רבינוביץ'. כל היהודים פנו אליו לקבל עצה. הוא יישב סכסוכים ופסקי הדין שלו היו סופיים.

היהודים הקימו את בנק העם, אשר אחרי הכל לא שרד את הקריסה הכלכלית של השפל הגדול. כל תושב שלישי בקודן היה חסיד היהדות – 600 אנשים בסך הכל. הם הצביעו לציונים ולאגודה הדתית, וגם ה"בונד" פעל שם. הם היו סוחרים, בעלי מלאכה (חייטים וסנדלרים) ובעלי חנויות של 21 חנויות מתוך 26 חנויות בקודן. הצליין האלמוני ציין "נוצריות (חנויות פולניות) קטנטנות ועניות מאוד. נדיר להשיג בהן את מה שרוצים. הם מוכרים מוצרים רק בכמויות קטנות. לכן, מי שרוצה לקנות יותר או להיות בטוח שיקבל את הפריטים הרצויים מיד, הולך לחנות היהודית. יש להם הכל ותמיד".

אופים בכיפות

ב-1927 חזר לעיירה הציור המופלא הקתולי של גבירתנו מקודן. ציור הבד מהמאה ה-17 שצויר על ידי צייר ספרדי אלמוני הובא דרך הפירנאים על ידי הנסיך מיקולאי סאפייחה, שתואר בצורה חיה על ידי הסופרת הידועה זופיה קוסאק-שצ'וצקה ברומן מ-1924 "אשמה מבורכת". השיבה מלאת הניצחון של הציור, שבורך על ידי הארכיבישוף אדם סאפייחה, החייתה מחדש את הפאר של קדושת גבירתנו מקודן. העיירה הייתה מלאה בעולי רגל.

האובלטים, המטפלים בבזיליקה, החליטו שאת העוגיות למיסה יש לאפות בידיהם של בני מאמינים. קודם לכן, הם קנו אותם באחת משלוש המאפיות בעיר שניהלו יהודים. בעזרת תמיכתה של גברת פלנדובסקה, שחסכה כמה דולרים בזמן שעבדה באמריקה, השיק סטניסלב רדצקי את המאפייה שלו באביב 1938. למרות הוראות קבועות מהמנזר ומבית הספר החקלאי בקולפינו ועל אף תמיכתו של הסטארוסט, האופה היה לא בטוח אם הוא יחזיק מעמד בשוק. הוא החליט על ניסיון, וחתם חוזה שכירות לחמש שנים. תושבי קודן המשיכו לבקר במאפיות יהודיות, אליהן הם נמשכו על ידי הריח של חלות אפויות, בייגלים, מצות ולאחרונה, עוגיות למיסה. בימי חג הם סעדו במסעדה של ברוניסלב סדז'ק או בפונדק של זלמן בלומנקרנץ, שחלקו יחד את השוק הגסטרונומי. בעלי מלאכה פולנים מכרו את מוצריהם בחנויות של שכניהם היהודים, תמיד מצופים בלכה בזכות הקהילה. בני הזוג קודניאק התמקדו בפעילויות אותן הן חיבבו במיוחד.

השכנות ההרמונית של פולנים ויהודים נקטעה במלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1939 נכנס הוורמאכט לעיירה. הגרמנים הוציאו תושבים להורג במלוא הכוח. הם הורו ליהודים לגור ב-30 בתים ייעודיים מסביב לכיכר השוק. הם הכריחו אותם לעבוד כעבדים במשך 10-12 שעות ביום. הגרמנים הורו ליהודים להרוס את הקירקוט (בית הקברות היהודי) כדי להשתמש במצבות לסלילת הדרך. השפלה נוספת הייתה הריסת בית הכנסת והישיבה. בסתיו 1942 הגרמנים העבירו את כל היהודים מקודן לגטו גדול יותר ולפני שהסתיימה השנה גירשו את יהודי קודן לתאי הגזים של מחנה ההשמדה טרבלינקה.