ב-11 באוקטובר 1910, לבוב הפכה לזירת אירוע חסר תקדים. באותו יום, על חומותיה המונומנטליות של כנסיית ברנרדין, נראתה הלוויתה של מריה קונופניצקה, משוררת, סופרת ופעילת עצמאות פולניה. הטקס הפך למפגן פטריוטי שמשך אליו כ-50,000 איש.

מריה קונופניצקה מתה ב-8 באוקטובר 1910 מדלקת ריאות בלבוב. עיר זו הפכה לחלק ממדינת פולין לאחר שפולין קיבלה חזרה את עצמאותה ב-1918.

טקס ההלוויה עצמו החל אחר הצהריים. המוני אנשים התאספו לא רק בכנסייה, אלא גם בכיכר ברנרדין הסמוכה, שממש הוצפה בהמוני אבלים. ההערכה הייתה כי הוא התמלא עד המושב האחרון, כפי שדיווח בהרחבה כתב מטעם 'קורייר לבובסקי'. פנים הכנסייה דמה לפסיפס צבעוני של פרחים, זרים ועיטורים. כשהטקס הסתיים, ארונה של קונופניצקה נישא על כתפיהם של ארבעה גברים. התכריך הלבן שהיה תלוי ממנו מיקד את מבטיהם של כל הנוכחים.

סגן ראש העיר לבוב, תדיאוש רוטובסקי, נשא נאום מרגש. הוא תיאר את קונופניצקה כ"זמרת המצוקה העצובה ביותר בעם" והדגיש את כישוריה הספרותיים ואת המחויבות החברתית והפטריוטית העמוקה שלה.

לאחר הנאום, הובל הארון בחגיגיות לעבר בית העלמין ליכקיב. מסע הלוויה היה כה גדול עד שאחרוני המשתתפים עזבו את הכנסייה שעה וחצי בלבד לאחר שיצא לדרך. בין הקהילה היו לא רק פולנים, אלא גם אוקראינים, שהדגישו את האופי האוניברסלי והטרנס-לאומי של יצירתה של קונופניצקה.

בבית העלמין בליכקיב הונח הארון בקבר זמני. החלו הדרשות הבאות, שנמשכו כמעט שעה וחצי. היו תשע מהן, כולל המשורר יאן קספרוביץ' ונציגי הפרלמנט הווינאי (לבוב הייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית). לאחר הדלקת הלפידים ושירת מספר שירים, ביניהם 'אלוהים הציל את פולין', עזבו האבלים את בית העלמין.

עבור אלה שהיו עדים להלוויה של קונופניצקה, היא נותרה סמל לחברה המאוחדת בכאב, אך גם בחתירה לחופש ועצמאות.