בתקופת הכיבוש הגרמני, כמעט בכל עיר גדולה בפולין היה בניין שבו היה מטה המשטרה החשאית. מרחוק הם עוררו אימה ולעיתים קרובות כונו "בתי עינויים", משום ששם אסירים פוליטיים הוחזקו, נחקרו, הוכו ועונו באופן חייתי. עצורים רבים מעולם לא יצאו מידיהם של המענים בחיים. בזקופנה, מקום כזה כונה "חדר העינויים של פודהלה". כאן שכנה מפקדת קומיסריאט הגסטפו בווילה מלפני המלחמה שזכתה לשם החינני "הארמון".

וילת הלבנים המרשימה עומדת עד היום ברחוב חלובינסקייגו 7. בשנת 1930 היא שימשה כבית הארחה. בעבר עמד במקום מבנה עץ, שנשרף בשנת 1928. בעל ה"ארמון" היה ד"ר וולודז'ימייז' שניידר.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התיישבו הגרמנים בווילה באוקטובר 1939, ושינו את שם הרחוב לטטרה-שטראסה (Tatrzanska), ועל הבניין נתלה השלט הבא: מפקדת משטרת הביטחון ושירות הביטחון במחוז קרקוב, מפקדת משמר הגבול בזקופנה. לאחר מכן, די מהר, הותאמו המרתפים לשמש כתאי הכלא על ידי התקנת סורגים בחלונות.

כ-40 איש עבדו במטה הגסטפו. האסירים הוחזקו ב-6 תאים ובתא חשוך, שם נכבלו באזיקים לקירות.

בסך הכל עברו בכלא הגסטפו כ-2,000 פולנים, מתוכם 300-400 נהרגו במקום. האסירים נורו בעיקר בחלקו האחורי של הבניין. אחת הקורבנות של הגרמנים הייתה הלנה מרוסז'ובנה בת ה-23 – לפני המלחמה אלופת גלישת סקי מצטיינת ומטפסת הרים פולנית. הגסטפו עצר אותה בחשד שהשתייכה לאיגוד למאבק מזוין ולעבודה במחתרת כקצינת קישור. מרוסז'ובנה עונתה בבתי כלא רבים, כולל מושינה, נובי סץ', טרנוב וקרקוב. היא לא בגדה באיש ונורתה למוות ב-1941.

אסירה צעירה נוספת שנשלחה למקום הנורא הזה הייתה הלנה בלז'וסיאק בת ה-18. שנים לאחר מכן, נמצא כי הכתובת שלה הושארה בתאה: "אמא, אל תבכי, אל… מלכה יקרה משמיים, תמכי בי תמיד. תבורך מרי". טקסט זה, שנים מאוחר יותר, נתן השראה למלחין הנריק גורצקי לכתוב את 'סימפוניית השירים מלאי הצער'.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה אומץ ה"ארמון" על ידי השירותים הסובייטים והקומוניסטיים – ה-NKVD ומשרד הביטחון – למטרותיהם. שוב החלו עינויי הפולנים שם…