בנובמבר 1918 הפכה לבוב לזירת סכסוך פולני-אוקראיני ולראשונה מבין כמה מלחמות על גבולות המדינה הפולנית שנולדה מחדש. כ-6,000 מתנדבים פולנים, בהם כמעט 1,400 תלמידי בית ספר וסטודנטים, הצטרפו למאבק נגד הצבא האוקראיני למען עיר זו. היו אלה החיילים הצעירים ביותר שקיבלו את השם נשרי לבוב.

בשנים הראשונות של המאה ה-20 הייתה לבוב העיר השלישית בגודלה (אחרי ורשה ולודז') בפולין. בשנת 1910 גרו בה למעלה מ-200,000 איש. הפולנים היוו קצת יותר מ-50% מהאוכלוסייה (105,000), יהודים (שדיברו בעיקר פולנית) היוו 30%. האוקראינים היו מיעוט של 40,000 איש, שהורכב בעיקר מאוכלוסיית המהגרים, שעבדו כעובדי משק בית, שוערים ושוליות במפעלי מלאכה.

מפברואר 1918 שררה בעיר אווירה פטריוטית הולכת וגוברת. פולנים מחו בהמוניהם על חתימת הסכם של אוסטריה-הונגריה עם הרפובליקה העממית האוקראינית, שבעקבותיו הועבר אזור חלם על ידי מעצמות המרכז לאוקראינים ללא הסכמת הצד הפולני. בכפוף לרפובליקה העממית של מערב אוקראינה – הצבא האוקראיני החליט לכבוש את העיר ב-31 באוקטובר. מופתעים, הפולנים החלו מיד להרכיב כוחות כדי להילחם נגד האוקראינים החמושים היטב.

יותר מ-400 מתנדבים נהרגו בלחימה בנובמבר, 120 מהם תלמידים ו-76 סטודנטים. כמה מנערי לבוב הפכו לחברים קבועים בזיכרון הקולקטיבי של פולנים. נולד ב-28 בדצמבר 1905 כצעיר מבין חמישה אחים (שכולם לחמו בהגנה על לבוב), אנטוני פטריקייביץ' הוא עד היום המעוטר הצעיר ביותר בעיטור הצבאי הגבוה ביותר של פולין. הוא לחם ביחידה המפורסמת של "התליינים", שלחמו למען הר ההוצאה לפועל המתנשא מעל חלקה הצפון-מערבי של העיר. המפקד הישיר שלו, לימים הגנרל רומן אברהם, שזכר את אנטוני, כתב עליו כי "הוא היה עיקש בקרב".

הוא היה תלמיד שנה שנייה בגימנסיה של לבוב, שרד את שלב הלחימה בנובמבר ונפצע קשה ב-23 בדצמבר 1918 בקרבות על מחוז פרסנקובקה, כבר בשלב השני של המאבק. הוא מת ב-14 בינואר 1919 מפצעיו כשהיה בן 13. ב-22 בינואר 1920, הוא זכה לאחר מותו בצלב הכסף של מסדר וירטוטי מיליטרי. מלבד אנטוני קבורים בבית הקברות של מגיני לבוב גם שלושה בני משפחתו שהשתתפו בקרבות על העיר: אביו קספר, דודו מיקל ואחיו זיגמונט.