ציוני מובהק, פוליטיקאי, דוקטור למשפטים ופעיל חברתי, זומרשטיין צבר ניסיון רב כחבר פרלמנט בתקופת הרפובליקה השנייה, בהיותו חבר בקדנציות הראשונה, השלישית, הרביעית והחמישית.

יליד חלשצ'בו ליד טרמבובה (אזורי הגבול של מזרח פולין), אמיל זומרשטיין לא השתמש בשם משפחתו של אביו, בראודה, אלא לקח את שם אמו. זאת משום שהוריו לא רשמו את נישואיהם בספרי הרישום, דבר שלא היה חריג בקהילה היהודית. לאחר שסיים את לימודיו בחדר, החל ללמוד בגימנסיה הגבוהה בטרנופול ולאחר מכן בגימנסיה החמישית של ההטמן ז'ולקייבסקי, מה שהיה עדות לנטיות ההתבוללות של משפחתו.

כשהחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת יאן קז'ימייז' בלבוב, התוודע למילייה היהודית שקידמה את הציונות, והיה מעורב ברעיון הפוליטי הזה עד סוף ימיו. לאחר שסיים את לימודיו, עסק בעריכת דין בלבוב.

לאחר 1918, כאשר המדינה הפולנית החזירה את עצמאותה, הקריירה הפוליטית של זומרשטיין צברה תאוצה. תחילה מצא עצמו בהנהגת ההסתדרות הציונית של גליציה המזרחית, בהיותו במקביל חבר בהסתדרות הציונית בפולין, אותה שילב עם פעילותו בקבוצה הציונית-דמוקרטית "איחוד" בגליציה.

הצלחות פוליטיות תורגמו לשאיפות מקצועיות – זומרשטיין כיהן כסגן נשיא לשכת עורכי הדין של לבוב והיה פעיל במועצת עורכי הדין העליונה. הוא גם לא הזניח את פעילותו החברתית, למשל בארגונים כמו אגודת בית הבריאות לאקדמאים יהודים, מועצת העזר אקדמיקום יודאיקום או קרן היסוד במזרח פולין הקטנה.

ההישג הגדול ביותר שלו בקריירה הפוליטית שלו היה עבודתו כחבר פרלמנט בין 1922 ל-1927 ובין 1930 ל-1939, כלומר הוא החזיק בכבוד הזה כמעט במשך כל התקופה השלווה של הרפובליקה הפולנית השנייה, וצבר ניסיון רב מבחינה זו.

פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא אותו בלבוב, שם נעצר, כשהוא עצור ברציפות בבתי הכלא הבאים: לבוב, קייב, מוסקבה, סרטוב, בלשוב. רק ב-1942 הצליח ליצור קשר בכתב עם סטניסלב קוט, שגריר פולין בברית המועצות, שבזכותו, לאחר שנתיים של מאמצים, שחררו אותו השלטונות הסובייטיים ב-1944 ואפשרו לו לחזור לפולין. גם וונדה וסילבסקה התערבה, והזמינה אותו להצטרף לאיגוד הפטריוטים הפולנים.

זומרשטיין היה חבר בוועדה הפולנית לשחרור לאומי ביולי 1944 והיה אחד החותמים על המניפסט שלו, אם כי ספק אם הפך לתומך בולט של השיטה הקומוניסטית.

הוא עזב את המדינה ב-1946 ולא חזר אליה.